 |
|
|
|
|
|
מש"קית סטייל |
|
|
|
|
בפנקס השירות של ליסה פרץ, פקידה גאה בנ"מ, אפשר למצוא בעיקר חידוד עפרונות ועיצוב גבות |
|
|
|
|
|
|
|
|
דבר אחד בטוח: המדים מיטיבים עם עור פניו של האדם. לו עמדתי על אפקט האנטי אייג'ינג שלהם לפני 14 שנה,בי נשבעתי, הייתי חותמת קבע עד הקבר. על סוד נעוריהם הנצחיים של המדים לא ידעתי עד השבוע, עת ביקרתי לראשונה זה י"ד שנים בבסיס בו שירתתי במשך שנתיים, אגד נ"מ 167.
מהרגע שארזתי עצמי במדים, חזרתי להיות בת ה-18 שהייתי : מתוחה ורעננה מן הבחינה הדרמטולוגית, אבל חסרת כל חיבור למציאות, הפנימית והחיצונית. עד כדי כך רוח הנעורים עשתה בי שמות, שאפילו החיילים היו בטוחים כי מדובר ברס"רית רכב חדשה, בת 24 לכל היותר. ללמדכם שעם כל ההשפעה שיש למדים, את קמטי המרירות ליד הפה אף דקרון לא יוכל לטשטש.
לא בכדי אני נטפלת אל עניין כה שולי כמו פערים קוסמטיים בכותבי על השירות הצבאי. כמו אז, גם היום, לתחנת החיים הזו אין שום חשיבות בעיני. המקום שהיה לי טפט חיי משך שנתיים, לא תורגם בזמן אמת וגם לא בדיעבד לזירה בעלת השפעה או משמעות. במרתפי הזיכרון שלי לא שוכב שום צ'ימידן מתפקע מחוויות מכוננות דוגמת אלו שהיו לחברותי מקפלות המצנחים או המ"כיות. הייתי סתם פקידה עם סתם סדר יום, שהפציע בדיוק בשעה שמונה בבוקר וגווע בדיוק בשעה חמש אחר הצהריים, וכלל שלל פעולות מסעירות כמו תיוק מכתבים, שיגור פקסים, הקלדת פרוטוקולים, חידוד עפרונות, הוצאת שחורים, מריטת גבות וחוזר חלילה. אל תנסו לפשפש אחר הרובד הקפקאי, זה של הלבלרית האפרורית המשרבטת בסתר בין תיוק להקלדה את פרוזת חייה. היצירה היחידה שהייתי חתומה עליה באותם שנים היו הגבות המעוצבות שלי.
לא הגעתי לצבא עם כוונות להפוך לעזית הכלבה הצנחנית.כבר בצו הראשון הודעתי למאבחנת הפסיכוטכנית שאם הצבא חומס לי שנתיים יקרות מחיי, לפחות שיתגמל אותי בזכות לעשות אותן על הצד הרופס ביותר. אלא שצה"ל הכין עבורי תוכניות מרחיקות לכת ובעט אותי מיד עם סיום הטירונות - על פי אילו כישורים, אין לי מושג - לקורס מטאורולוגיות בבסיס חיל האוויר בעובדה. משהבינו ראשי הקורס שרק אסון אווירי רב נפגעים עשוי לצמוח מהמפגש ביני ובין השקעים הברומטריים, הושלכתי בחזרה אל הבקו"ם של חיל האוויר השוכן במחנה שדה דב להצבה מחודשת.
למזלי הטוב נפלתי על קצין שלישות חלש דעת ומחשבה, אותו הצלחתי לשכנע בשם ברית הדפ"רים שנרקמה בינינו שישבצני בתפקיד הדורש מינימום פרודוקטיביות, למשל משק"ית ברגים. "אין לי עכשיו בנמצא", ענה הכסיל ברצינות תהומית, "אבל מה את אומרת, פקידה מתאים לך להיות? ". כעבור שעה עשיתי דרכי אל יחידת הנ"מ "אגרופן", ששכנה בפאתי אגד 167.
שנתיים תמימות שירתתי באגרופן, סוללת נ"מ זעירה במיוחד, בת 50 איש לכל היותר, ועד עצם היום הזה אין לי מושג מה היה תכליתה ולמי בדיוק היתה נחוצה. במעורפל אני זוכרת כי מדובר בסוללה עם כלי דמי, עליהם התאמנו הטייסות. לא כבשו איתה שום עמק בכא או חווה סינית, אבל באגד שהיה בסיס ג'ובניקים במהותו, אפפה אותה יוקרה קרבית משהו. זאת בשל העובדה שפעם בחודש יצאה אל השטח, שם הטייסות השחיתו לכלים שלה את הצורה, כלים עשויים קלקר, או כך לפחות הילכה עליה הבדיחה המיתולוגית. כל תרומתי לקרבות הפרל הארבור האלה הסתכמה בגיוס מילואימניקים, פעולה שעיקרה היה הדיפה חוזרת ונשנית של הטרדותיהם המיניות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מחזה נדיר. טור' פרץ יורדת לשטח
|
|
|
 |
|
 |
במבוך הלאות והשעמום
|
|
 |
|
|
וכמו אלגוריה לזיכרונותי המדוללים עד לא קיימים מהשירות הצבאי, הנה חזרתי השבוע אל אגד 167 וגיליתי כי יחידת אגרופן נמחתה מעל פני האדמה. לפני זמן מה היא נסגרה ועל חורבותיה הוקמה יחידה אחרת. משום שמלכתחילה לא פיעמה בי הנוסטלגיה, לא טרחתי אפילו לבקר את הדיירים החדשים והסתפקתי בלהביט מרחוק על המקום שבו שכנה היחידה,אזור זרוע עצי אקליפטוס מקשישים ואדמת כורכר לא מעובדת. את הזמן הקצר שהקצבתי מראש לביקור הזה ניצלתי לסיור במערכת העצבים המרכזית של הבסיס: מטה המפקד, החמ"ל, אגף הצפ"טיות, משרדי השלישות ומחסני התחזוקה, השוכנים כולם באותו רדיוס. על כל אחת מהזירות האלו שלטה ביד רמה אחת מחברותי הטובות ביותר באותם ימים, דגנית, לילך, טלי ומירה, קשרים שהיום אני מבינה שבלעדיהם הייתי מסיימת את השירות במצב קליני, מנטלי ופיזי. במבוך הלאות והשעמום שהיינו כלואות בו, היינו זו בשביל זו עוגן הצלה. יחד ערקנו משמירות כדי לאכול שווארמה בדוכן שבצומת סירקין, השתכרנו בעיצומו של היום, דהרנו על ג'יפים ללא רישיון ועלינו למשפט בפני קצינת ח"ן בעוון מסיבות פרועות שערכנו במגורי הבנות.הנה, עם קצת מאמץ הצלחתי גם אני לנפק קורטוב מורשת לוחמים.
הבסיס,ייאמר לזכות הרס"ר הנוכחי,שינה פניו לטובה. מה שנראה בתקופתי כמו בית משוגעים נטוש, משדר היום חזות של מועדון קלאב מד יוקרתי: שופע מדשאות מוריקות וגזומות למשעי, אספלט טרי ובוהק, מדרכות מרוצפות, ובכל פינה מזדקרים להם שלטים, ספסלים ואדניות פרחים חדישות. כמו כן, צחנת הליזול שהיתה תלויה תמידית באוויר בימים ששירתתי שם, התחלפה כעת בניחוח הפרדסים של כפר סירקין הסמוך.
לפני הסתלקותי,אני מספיקה לשוחח עם דבוקת החיילים שהתגודדה סביב החיילת הצעירה-קשישה שנקלעה למקום. בעיניהם עומד אותו מבט ג'ובניקים אופייני, שגם אני אחזתי בו פעם: שילוב של טמטום חושים ודריכות לקראת שעת היציאה הביתה. משהם מגלים כי מדובר בסוכנת חשאית מטעם התקשורת, ההמולה מגיעה לשיאה. מה אתם יודעים, אפילו את שלושת קוראי האדוקים הבודדים איתרתי כאן. אחד מהם שואל אותי "תגידי, היית חוזרת לכאן?". אני מביטה על עצמי לבושה מדים, ולרגע אחד הולם בי חזיון תעתועים והנה אני שוב ריבה רעננה כבת 18. ואז באחת הוא כבה ונעלם, אלוהים יודע לאן.
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | | "כמו אז, גם היום, לתחנת החיים הזו אין שום חשיבות בעיני. המקום שהיה לי טפט חיי משך שנתיים, לא תורגם בזמן אמת וגם לא בדיעבד לזירה בעלת השפעה או משמעות. במרתפי הזיכרון שלי לא שוכב שום צ'ימידן מתפקע מחוויות מכוננות דוגמת אלו שהיו לחברותי מקפלות המצנחים או המ"כיות. הייתי סתם פקידה עם סתם סדר יום, שהפציע בדיוק בשעה שמונה בבוקר וגווע בדיוק בשעה חמש אחר הצהריים, וכלל שלל פעולות מסעירות כמו תיוק מכתבים, שיגור פקסים, הקלדת פרוטוקולים, חידוד עפרונות, הוצאת שחורים, מריטת גבות וחוזר חלילה" | | | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
