העבדים שמלכו באמזונס

שוו בדמיונכם שאתם טסים מעל כדור הארץ במאה ה-17, התקופה המכונה בספרי ההיסטוריה "התקופה הקולוניאלית", שבה אירופים נהרו אל "העולם החדש" כדי לשלוט במרחבי פרא ריקים כמעט לגמרי. כאשר אתם מביטים במרחבי הפרא האלה אתם מבחינים כי הם אינם ריקים, ובמקום זרם אדיר של מתיישבים אירופים אתם רואים המוני עבדים אפריקנים המצטרפים אל עשרות מיליוני בני אדם, תושבי המקום הילידים שכבר חיים ביבשת אמריקה. למעשה, עד לראשית המאה ה-19 הגיעו ליבשת אמריקה פי ארבעה יותר אפריקנים מאירופים.

עשרות אלפי עבדים אפריקנים נמלטו מהתנאים הקשים ששררו באחוזות המטעים ובמכרות שבבעלות האירופים ופנו אל פנים הארץ, אל אדמות שהיו בשליטת האינדיאנים. ברחבי יבשת אמריקה כולה יצרו עבדים לשעבר ובני עמים ילידיים התיישבויות מעורבות, המוכרות בכינוי "מרון", שיבוש של המילה הספרדית סימרון, נמלטים.

ההשפעה ההדדית המורכבת בין העבדים לאינדיאנים התרחשה ברובה מחוץ לטווח הראייה והידיעה של האירופים, וכך נותרה בלתי נודעת במשך מאות שנים. רק כעת היסטוריונים וארכיאולוגים מתחילים לחשוף את קורותיהם של העבדים הנמלטים וצאצאיהם. אין מקום שבו נוכחותו של פרק זה, הנעדר מספרי ההיסטוריה, בולטת יותר מאשר בברזיל, שבה אלפי קהילות מעורבות מגיחות מן הצללים, נותנות תוקף לתרבות המעורבת שיצרו וטוענות לבעלות חוקית על האדמה שהן חיות עליה מאז עידן העבדות. חקיקה חדשה מקנה לקהילות המעורבות בברזיל, החיות בכפרים המכונים "קילומבו" (מילה שפירושה "התיישבות" בשפת קימבונדו המדוברת באנגולה), תפקיד מכריע בקביעת עתידו של יער האמזונס העצום.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אפריל 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף