הקואלות
עם התרחבות הערים ובירוא היערות ביבשת הדרומית, אוכלוסיית הקואלות הולכת ונכחדת. האם תצליח אוסטרליה להציל את הסמל הלאומי שלה? המלצות להצלתן טרם יושמו, וכרגע חיות הכיס תלויות במתנדבים הפועלים למענן
מאת: מארק ג'נקינס | צילום: ג'ואל סרטורי
השעה שתיים אחר חצות. על גדר תיל דוקרני, כמו אסיר שמנסה להימלט מכלאו, לכודה קואלה. צלצול טלפון נשמע בביתה של מגין אייטקן המתגוררת בפרוור שמצפון לעיר בריסביין (Brisbane), בחוף המזרחי של אוסטרליה. אייטקן, בת 42, מנהלת ארגון מתנדבים להצלת קואלות בר, החשופות, כך מתברר, לסכנות רבות. בעוד המוקדן מוסר לה את המיקום, היא לובשת בחופזה בגדים מעל הפיג'מה.
כאשר אייטקן מגיעה לזירה היא פוגשת שם את ג'יין דיוויס וסנדרה פיצ'י, שתי מתנדבות בארגון שהגיעו גם הן למקום. הקואלה נאחזת בגדר, פרוותה מסובכת בתיל הדוקרני. מעבר לגדר מתנשאים עצי איקליפטוס תמירים. "היא ניסתה להגיע אל העצים בצד השני," אומרת אייטקן. היא מציבה כלוב מתכת על הקרקע בסמוך לבעל החיים ופורשת שמיכה עבה. בשלב הזה שלוש המצילות נכנסות לפעולה. דיוויס משליכה את השמיכה על הקואלה, כדי להרגיע אותה וגם כדי להגן על שלושתן מפני שיניה וטופריה. פיצ'י פותחת את מכסה הכלוב בעוד אייטקן אוחזת בחוזקה את היצור שחור האף הקטן מבעד לשמיכה, מחלצת אותו מהגדר ושומטת אותו, נוהם ונושך, לתוך הכלוב. "כל הכבוד, בנות!" קוראת אייטקן.
היא מתבוננת בקואלה שזה עתה נלכדה, וחוככת בדעתה מה לעשות בה. אילו הייתה הקואלה הזאת חולה או פצועה הן היו לוקחות אותה לבית החולים לחיות בר, מרחק 40 דקות נסיעה. אבל הפרט הזה בריא, ולפי התקנות עליהן לשחררו בקירבת מקום. הבעיה היא שהן נמצאות באמצע פרוור מאוכלס בצפיפות. "זאת בדיוק הבעיה," אייטקן רוגזת. "נותרו כל כך מעט מקומות לקואלות."
הקואלה, סמלה החביב של אוסטרליה ואחת החיות האהובות בעולם כולו, מצויה בנקודת משבר קריטית. במאות הקודמות ניצודו הקואלות בהמוניהן בשל פרוותן האיכותית. בתקופה המודרנית החל העיור לגבות את מחירו: מקומות חיות אבדו, מחלות נפוצו. העיור הביא עמו גם סכנות כמו כלבים וכבישים מהירים, ומספרי הקואלות צונחים בתלילות.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מאי 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »כאשר אייטקן מגיעה לזירה היא פוגשת שם את ג'יין דיוויס וסנדרה פיצ'י, שתי מתנדבות בארגון שהגיעו גם הן למקום. הקואלה נאחזת בגדר, פרוותה מסובכת בתיל הדוקרני. מעבר לגדר מתנשאים עצי איקליפטוס תמירים. "היא ניסתה להגיע אל העצים בצד השני," אומרת אייטקן. היא מציבה כלוב מתכת על הקרקע בסמוך לבעל החיים ופורשת שמיכה עבה. בשלב הזה שלוש המצילות נכנסות לפעולה. דיוויס משליכה את השמיכה על הקואלה, כדי להרגיע אותה וגם כדי להגן על שלושתן מפני שיניה וטופריה. פיצ'י פותחת את מכסה הכלוב בעוד אייטקן אוחזת בחוזקה את היצור שחור האף הקטן מבעד לשמיכה, מחלצת אותו מהגדר ושומטת אותו, נוהם ונושך, לתוך הכלוב. "כל הכבוד, בנות!" קוראת אייטקן.
היא מתבוננת בקואלה שזה עתה נלכדה, וחוככת בדעתה מה לעשות בה. אילו הייתה הקואלה הזאת חולה או פצועה הן היו לוקחות אותה לבית החולים לחיות בר, מרחק 40 דקות נסיעה. אבל הפרט הזה בריא, ולפי התקנות עליהן לשחררו בקירבת מקום. הבעיה היא שהן נמצאות באמצע פרוור מאוכלס בצפיפות. "זאת בדיוק הבעיה," אייטקן רוגזת. "נותרו כל כך מעט מקומות לקואלות."
הקואלה, סמלה החביב של אוסטרליה ואחת החיות האהובות בעולם כולו, מצויה בנקודת משבר קריטית. במאות הקודמות ניצודו הקואלות בהמוניהן בשל פרוותן האיכותית. בתקופה המודרנית החל העיור לגבות את מחירו: מקומות חיות אבדו, מחלות נפוצו. העיור הביא עמו גם סכנות כמו כלבים וכבישים מהירים, ומספרי הקואלות צונחים בתלילות.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מאי 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות