מצרים שלאחר המהפכה
חייהם של תושבי הפריפריה כמעט שאינם מושפעים מהאירועים שהתרחשו בכיכר תחריר. רשמים ממסע לאורך הנילוס מגוללים סיפור של תקווה, אך גם של חששות
מאת: ג'פרי ברתולט | צילום: אלכס מג'ולי
אני נוסע בסתיו 2011 עם עמיתי המצרי, חאלד נאג'י, שתיעד וצילם את המרד בקהיר במשך יותר מ-200 ימים ולילות. אנחנו עושים את דרכנו מאבו סימבל, בדרום הרחוק של מצרים, לעיר הצפונית אלכסנדריה, השוכנת לחופי הים התיכון, ועוצרים בתחנות רבות בדרך. המטרה היא להתרחק ממוקד המהפכה, כיכר תחריר, כדי לראות כיצד התמורות מתבטאות בשאר אזוריה של מצרים.
ככל שהרכבת המיטלטלת מתקדמת בנסיעתה, יחסם של הנוסעים נעשה ידידותי יותר כלפינו. האנשים שאנו פוגשים, בהם מואזין הקורא לתפילה במסגד ליד לוקסור וצעיר המשרת בצבא באסואן, נשמעים מסויגים לגבי הצלחת המהפכה. האירועים בכיכר תחריר עדיין אינם משפיעים על חיי היומיום שלהם. "בסופו של דבר מה שצריך בחיים זה ביטחון, לא?" אומר המואזין, שנוסע עם אשתו ושני בניו הצעירים. "אין אמון, אין ביטחון," אומר מומן חסן, חייל בן 22. כשאני שואל לדעתו על המהפכנים בתחריר, הוא אומר "אני לא מתנגד להם, אך בהחלט לא בעדם."
התחושות הללו אינן חריגות באזורי הפריפריה, וכמעט בכל מקום שאליו אנחנו מגיעים ניכרת חרדה באשר לביטחון. אך כל תחנה במסע שלנו הראתה גם פן שונה של מצרים. בסוף גילינו ש"מצרים האחרת", הרחק מכיכר תחריר, היא קליידוסקופ של שאיפות מבולבלות ופחדים. אם מסובבים אותו רואים בני אדם שעובדים קשה רק כדי לשרוד, מודאגים מכך שחייהם הקשים ממילא עלולים להיות קשים עוד יותר; כאשר מסובבים אותו שוב רואים אסלאמיסטים אדוקים חדורי עקרונות שרוצים להחיל שלטון דתי במדינה; סיבוב נוסף מציג חילונים ששואפים לבנות מצרים רב-תרבותית עם זכויות למיעוטים וחירויות המובטחות לכל.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מאי 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

תגובות