כתבות קודמות

  • איור: ג'ון פוסטר. מקורות: סוונטה פאבו ובנסיי ויולה, מכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית. כריס סטרינגר, המוזיאון לטבע של לונדון. עופר בר-יוסף, אוניברסיטת הארוורד

    אין בידינו גולגולות או כלים המגלים כיצד נראו הדניסובים. איש אינו יודע מה קרה כאשר בני האדם המודרניים שהיגרו מאפריקה ראו אותם לראשונה | איור: ג'ון פוסטר

  • צילום: רוברט קלארק

    שתי שיניים טוחנות, שאחת מהן נראית בתמונה, ורסיס מעצם זרת, הם הראיות המאובנות היחידות עד כה לקיומם של האנשים המסתוריים הקרויים דניסובים

  • צילום: רוברט קלארק

    כל שלושת המאובנים נמצאו במערת דניסובה (Denisova) שבדרום סיביר, שבה חופרת הסטודנטית הרוסייה זויה גודקובה

  • צילום באדיבות אלן פרומן, המוזיאון הלאומי לטבע, פריז

    שאריהם הקרובים ביותר של הדניסובים היו הניאנדרתלים (בתמונה) | צילום באדיבות אלן פרומן, המוזיאון הלאומי לטבע, פריז

  • צילום: רוברט קלארק

    חומר גנטי מעצם עתיקה, כמו זה שבמבחנה, יכול ללמד אותנו רבות על תולדותיה של אוכלוסייה עתיקה, גם אם מספר המאובנים מועט מאוד - כמו במקרה של שרידי הדניסובים

  • צילום: רוברט קלארק

    סוונטה פאבו עמד בראש הצוות שחקר את הדי-אן-איי של הדניסובים. המטרה החשובה בעיניו, הוא אומר, היא להבין את השינויים הגנטיים שעשו את האדם למודרני

  • צילום: רוברט קלארק

    העתק של רסיס עצם הזרת מדגים את גודלו ואת המיקום שלו על זרתו של סוונטה פאבו. בזכות הרסיס גילתה מעבדתו של פאבו את הדניסובים לפי הדי-אן-איי שלהם

גלרית תמונות

קרוב משפחה מסתורי

הוא לא השתייך לאדם מודרני ואף לא לניאנדרתלי. רסיס עצם זעיר שהתגלה במערה ברוסיה מספר על חבר חדש במשפחת האדם

מאת: ג'יימי שריב | צילום: רוברט קלארק
בהרי אלטאי שבדרום סיביר, כ-350 קילומטרים מהמקום שבו רוסיה נוגעת במונגוליה, בסין ובקזח'סטן, מתחת למצוק הניצב כ-30 מטרים מעל הנהר הקטן אני (Anuy), שוכנת מערה המכונה דניסובה (Denisova). המערה מושכת אליה מבקרים זה זמן רב. היא נקראת על שם הנזיר המתבודד דניס, שלפי המסופר חי בה במאה ה-18. זמן רב לפניו הסתופפו במערה רועים ניאוליתים, ואחריהם רועים טורקים, שאספו אליה את עדריהם כדי להתגונן מפני החורף הסיבירי.

בירכתי המערה יש חלל צדדי קטן. הארכיאולוג הרוסי הצעיר, אלכסנדר ציבנקוב, חפר שם יום אחד ביולי 2008 במשקעים שגילם לפי הסברה 30,000 עד 50,000 שנים, עד שנתקל בפיסת עצם קטנה. לא הייתה זו תגלית מבטיחה: גוש מחוספס, שגודלו וצורתו כשל רסיס אבן שהייתם מסלקים מתוך הנעל. לאחר זמן, כשנפוצה הבשורה על המקום הזה, שמעתי מפי פליאואנתרופולוג שפגשתי בדניסובה תיאור של העצם: "המאובן הכי פחות מרשים שראיתי בחיי. ממש מדכא." ובכל זאת, הייתה זו עצם. העצם שמרה על מבנה אנטומי שהספיק בקושי לפליאונטולוג לזהותה כרסיס מקצה אצבע של פרימאט, וביתר פירוט: החלק שמול המפרק האחרון של הזרת. הואיל ואין שום ראיות להימצאות פרימאטים מלבד האדם בסיביר לפני 30,000 עד 50,000 שנים, היה מקום לשער שהמאובן שייך לאדם כזה או אחר.

מחצית מהעצם הועברה למעבדתו של סוונטה פאבו, גנטיקאי אבולוציוני במכון מקס פלנק לאנתרופולוגיה אבולוציונית בלייפציג שבגרמניה. יוהן קראוס, חבר בכיר בצוות של פאבו, ותלמידת המחקר שלו, צ'יאו-מיי פו, חילצו מעצם הזרת די-אן-איי מיטוכונדרי. הם השוו את רצף הדי-אן-איי עם קטעים מקבילים של בני אדם חיים ושל ניאנדרתלים, ומיד שבו וחזרו על הבדיקה, מפני שלא האמינו למראה עיניהם כשחזו בתוצאות הבדיקה הראשונה. התוצאות הראו כי הרסיס הזעיר של עצם האצבע לא היה שייך כלל לאדם מודרני. אבל גם לא לניאנדרתלי. הוא השתייך לטיפוס חדש של יצור אנושי, שלא נודע עד כה.

שני מאובנים אחרים שנחשפו באתר הכילו די-אן-איי דומה לזה של עצם הזרת - שתי שיניים טוחנות. גודלן של השיניים היה מפתיע, כאשר משטח הלעיסה של אחת מהן היה כפול בגודלו מזה של שן טוחנת אנושית טיפוסית. למען האמת, השן הזאת הייתה כה גדולה עד שהפליאואנתרופולוג בנסיי ויולה חשב בשוגג שהיא שן של דוב. רק כשנבדק הדי-אן-איי שלה התברר שהיא שן אדם, ליתר דיוק, אדם דניסובי, כפי שהחלו המדענים לכנות את האב הקדמון הזה. "זה מראה עד כמה הטיפוסים האלה היו משונים," אמר ויולה. "לפחות השיניים שלהם היו מוזרות מאוד."

בקיץ 2010 התגלתה במערה עצם בוהן אנושית. תלמידת המחקר סוזנה סויר בדקה את הדי-אן-איי בלייפציג, וב-2011 הציגה את תוצאותיה לראשונה. לתדהמת כל הנוכחים התברר שהבוהן השתייכה לאדם ניאנדרתלי, והתעלומה האופפת את המקום העמיקה שבעתיים. לרשימת הממצאים מצטרף צמיד עשוי אבן ירוקה שנמצא במקום קודם לכן ואשר יוצר כמעט ללא ספק על ידי בני אדם מודרניים. מערה אחת, שלושה טיפוסים של בני אדם. "דניסובה היא מקום קסום," אמר פאבו. "זה המקום היחיד עלי אדמות שידוע לנו שחיו בו גם ניאנדרתלים, גם דניסובים וגם בני אדם מודרניים."


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יולי 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

להצטרפות למינוי »

תגובות