שירתן האחרונה

בשוק עופות בעיירה מרסה מטרוח שלחוף הים התיכון במצרים, הבטתי בכלובים גדושי תורים מצויים ושלווים. אחד המוכרים הבחין בתיעוב שעלה על פניי וקרא בציניות, בערבית: "אתם האמריקנים מרחמים על הציפורים, אבל אתם לא חשים רחמים כשאתם מפילים פצצות על המולדת של מישהו." יכולתי להשיב לו שאפשר לרחם על הציפורים ועל קורבנות הפצצות גם יחד, שאין צורך להוסיף חטא על פשע. אבל חשבתי שיש אמת בדבריו על הבעיה של הגנת הטבע בעולם גדוש עימותים בין בני אדם. הוא נישק את אצבעותיו כדי לסמל עד כמה טוב טעמן של הציפורים, ואני המשכתי להזעיף פנים לנוכח הכלובים שלו.

בעיני מבקר מארץ שבה ציד עופות נתון בפיקוח הדוק, המצב השורר בחלק גדול מאגן הים התיכון מזעזע: מדי שנה בשנה, מקצה אחד של הים התיכון ועד קצהו, מאות מיליונים של ציפורי שיר ועופות נודדים נקטלים לשם מאכל, רווח כספי, ספורט ובשביל שעשוע. ההרג נעשה ללא הבחנה, ויש לו השפעה מרה על מינים שגם כך סבלו קשות מהרס או מקיטוע של מקום החיות שלהם.

כאשר ביקרתי באלבניה ובמצרים אשתקד, מצאתי שהמצב הולך ומחמיר. פברואר 2012 הביא עמו למזרח אירופה את מזג האוויר הקר ביותר זה 50 שנים. אווזים אשר לרוב חורפים בעמק הדנובה נמלטו דרומה. כ-50,000 מהם נחתו במישורי אלבניה, מורעבים ומותשים. כולם עד האחרון שבהם חוסלו. גברים נושאי רובי ציד וקלשניקובים רוסיים ישנים קצרו בהם, ונשים וילדים נשאו את הפגרים לעיירות ומכרו אותם למסעדות. רבים מהאווזים האלה תויגו על ידי חוקרים קודם שעפו דרומה. ההכנסה לנפש באלבניה היא מהנמוכות באירופה והשפע הבלתי רגיל של אווזים שנפל בידי החוואים והכפריים המקומיים היה מקור הכנסה לא צפוי.

נתיבי הנדידה המזרחיים ביותר באירופה חולפים מעל ארצות הבלקן. קו החוף האדריאטי, אשר בדרך כלל הוא הררי ומאיים, נפתח באלבניה למערכת עשירה להפליא של בתי גידול לחים, אגמים ומישורי חוף. במשך אלפי שנים יכלו העופות הנודדים צפונה מאפריקה לנוח ולהתחזק שם לפני שהמשיכו במאמציהם לחצות את האלפים הדינריים אל שטחי הרבייה שלהם. הם היו עוצרים שם שוב בסתיו לפני ששבו וחצו את הים התיכון.

 
בסרטון: הצלם דיוויד גוטנפלדר מספר על עבודתו

שלא כמו בבלקנים, בצפון-מזרח אפריקה קיימת מסורת עתיקה, עשירה ורציפה של ציד עופות נודדים מכל הגדלים. (עוד בתנ"ך מוזכר השליו כמזון שניתן בדרך נס לבני ישראל במדבר לצד המן). כל עוד נמשך הנוהג בשיטות מסורתיות (רשתות ומקלות דבק עשויים ביד, מלכודות קטנות מקנים, גמלים כאמצעי תחבורה), ההשפעה על אוכלוסיות הרבייה של העופות הייתה כנראה נסבלת. הבעיה כיום היא שטכנולוגיה חדשה הגדילה את היקף הציד בה בעת שהמסורת נשארה בעינה.

במדבר ממערב לקהיר, בעודי יושב באוהל עם שישה ציידי עופות, בדואים צעירים, ראיתי נחליאלי צהוב מקפץ על החול בחוץ. תגובתי הייתה רגשית: לפניי היה בעל חיים קטנטן, בוטח, בעל חם דם ופלומה יפהפייה, שזה עתה עף כמה מאות קילומטרים במדבר. הצייד לידי הגיב מיד בירייה ברובה האוויר שלו. בעיניו, כאשר הנחליאלי עופף מהמקום ללא פגע, היה הדבר שקול לדג שברח. בעיניי היה זה רגע נדיר של הקלה.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יולי 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף