סוף דרכם של ציידי הלווייתנים
ברוח העיקשות המתריסה של הוויקינגים, ציידי לווייתנים נורווגים ממשיכים ללכוד לווייתני גוץ במדינתם. אך אורח החיים המסורתי הזה מגיע לקצו
מאת: רוף סמית | צילום: מרקוס בליסדייל
מאז ומתמיד היו איי לופוטן (Lofoten), השוכנים הרחק בצפונה של נורווגיה, עולם בפני עצמו, שרשרת של איים מסולעים, פראיים, המזדקרים מתוך הים הנורווגי מצפון לחוג הקוטב הצפוני. בפולקלור הנורדי מתואר עמוד השדרה ההררי הזה של לופוטן כמשכנם של טרולים וולקיריות, עלמות שהוליכו לוחמים הרוגים אל ואלהלה, שהפיורדים שלו סיפקו תפאורה דרמטית לכמה מהסאגות הוויקינגיות המפוארות ביותר.
בבוקר קיץ בהיר ספינת עץ קטנה חוצה לאיטה את המרחבים הזגוגיים של וסטפיורדן (Vestfjorden), שובלה מטלטל את ההשתקפויות המושלמות של ההרים הסובבים. רב החובל של הספינה, יאן ביורן כריסטיאנסן, בן 69, מפליג בימים האלה יותר מ-50 שנים, 40 האחרונות מהן באותו כלי שיט חבוט שאותות מזג האוויר ניכרים בו היטב. כלי השיט הזה נקרא אף הוא "יאן ביורן", על שם בעליו, ואין ספק שזהו שם הולם. לאיש ולספינה יש הרבה במשותף: שניהם ציידי לווייתנים קשוחים ומנוסים, המגלמים בהווייתם את תמצית הנורווגיות - עיקשים, מעשיים, חזקים - ושניהם נושאים בגאון את הצלקות שהותירו בהם שנים של עבודת ימאות קשה.
במהלך עונת ציד הלווייתנים הקיצית ילכוד כריסטיאנסן בצלצלו כ-30 עד 40 לווייתני גוץ, יבתר את פגריהם על סיפון ספינתו וימכור את בשרם בנמלים לאורך החוף לסוחרים מקומיים של מאכלי ים. חרף החלטה בינלאומית להפסיק כל ציד לווייתנים מסחרי, נורווגים דוגמת כריסטיאנסן ממשיכים לצוד לווייתני גוץ. אולם מסיבות מעשיות הפעילות נערכת רק בתחום המים הטריטוריאליים של נורווגיה.
בעודו משייט בבוקר הקיצי הזה אל תחנה ישנה של ציידי לווייתנים, כריסטיאנסן יודע שלא רק הקריירה הארוכה שלו מתקרבת אל סיומה אלא גם דרך חיים שלמה. הספינה הנושאת את שמו היא אחת מ-20 בלבד שיצאו לצוד בעונה הזאת. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, אז התנסה לראשונה בציד לווייתנים בתור נער סיפון, עבדו במימי החופים של נורווגיה קרוב ל-200 ציידי לווייתנים.
המסך אינו יורד בשל מחסור בלווייתנים ואף לא בגלל הפוליטיקה המורכבת הקשורה בציד. הסיבה היא עניין פרוזאי ובלתי נשלט הרבה יותר: ילדים נורווגים, אפילו אלה שגדלו במעוז ימאות כמו לופוטן, פשוט אינם מעוניינים להיות ציידי לווייתנים. הם לא רוצים לצאת לים החורפי הסוער כדי להעלות ברשתותיהם שלל נאה של דגי שיבוט, כפי שעשו אבותיהם מאות שנים. תחת זאת הם שואפים להשיג משרות מכניסות ובטוחות יותר בערים רחוקות או בתעשיית הנפט הרחק מן החוף, ובשל כך הם עוזבים את האיים שלהם בהמוניהם.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יוני 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »בבוקר קיץ בהיר ספינת עץ קטנה חוצה לאיטה את המרחבים הזגוגיים של וסטפיורדן (Vestfjorden), שובלה מטלטל את ההשתקפויות המושלמות של ההרים הסובבים. רב החובל של הספינה, יאן ביורן כריסטיאנסן, בן 69, מפליג בימים האלה יותר מ-50 שנים, 40 האחרונות מהן באותו כלי שיט חבוט שאותות מזג האוויר ניכרים בו היטב. כלי השיט הזה נקרא אף הוא "יאן ביורן", על שם בעליו, ואין ספק שזהו שם הולם. לאיש ולספינה יש הרבה במשותף: שניהם ציידי לווייתנים קשוחים ומנוסים, המגלמים בהווייתם את תמצית הנורווגיות - עיקשים, מעשיים, חזקים - ושניהם נושאים בגאון את הצלקות שהותירו בהם שנים של עבודת ימאות קשה.
במהלך עונת ציד הלווייתנים הקיצית ילכוד כריסטיאנסן בצלצלו כ-30 עד 40 לווייתני גוץ, יבתר את פגריהם על סיפון ספינתו וימכור את בשרם בנמלים לאורך החוף לסוחרים מקומיים של מאכלי ים. חרף החלטה בינלאומית להפסיק כל ציד לווייתנים מסחרי, נורווגים דוגמת כריסטיאנסן ממשיכים לצוד לווייתני גוץ. אולם מסיבות מעשיות הפעילות נערכת רק בתחום המים הטריטוריאליים של נורווגיה.
בעודו משייט בבוקר הקיצי הזה אל תחנה ישנה של ציידי לווייתנים, כריסטיאנסן יודע שלא רק הקריירה הארוכה שלו מתקרבת אל סיומה אלא גם דרך חיים שלמה. הספינה הנושאת את שמו היא אחת מ-20 בלבד שיצאו לצוד בעונה הזאת. בשלהי שנות החמישים של המאה הקודמת, אז התנסה לראשונה בציד לווייתנים בתור נער סיפון, עבדו במימי החופים של נורווגיה קרוב ל-200 ציידי לווייתנים.
המסך אינו יורד בשל מחסור בלווייתנים ואף לא בגלל הפוליטיקה המורכבת הקשורה בציד. הסיבה היא עניין פרוזאי ובלתי נשלט הרבה יותר: ילדים נורווגים, אפילו אלה שגדלו במעוז ימאות כמו לופוטן, פשוט אינם מעוניינים להיות ציידי לווייתנים. הם לא רוצים לצאת לים החורפי הסוער כדי להעלות ברשתותיהם שלל נאה של דגי שיבוט, כפי שעשו אבותיהם מאות שנים. תחת זאת הם שואפים להשיג משרות מכניסות ובטוחות יותר בערים רחוקות או בתעשיית הנפט הרחק מן החוף, ובשל כך הם עוזבים את האיים שלהם בהמוניהם.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יוני 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות