הנעורים הפרועים של מערכת השמש

חלקיק האבק נלקח מזנבו של שביט במרחק של יותר מ-350 מיליוני קילומטרים מכאן. עכשיו, כשהוא היה מונח תחת מיקרוסקופ אלקטרונים במעבדה במרתף באוניברסיטת וושינגטון, תמונתו הלכה וגדלה על מסך המחשב עד שהיא נראתה כמו צילום של נוף מכוכב אחר. דייב ג'וסוויאק התביית על כתם שחור שנראה כמו מצוק משונן והעלה את ההגדלה פי 900,000. הכתם התפענח לגרגירים זעירים, שחורים כפחם. "חלק מהחבר'ה האלה הם בגודל של כמה ננומטרים בלבד - זה קטן בצורה בלתי רגילה," אמר ג'וסוויאק בקול מלא הערכה. "אנחנו חושבים שזהו החומר הקדמוני, בלי שום שינוי, שממנו נוצר הכל במערכת השמש."

לחלקיק האבק יש שם: אינטי, על שם אל השמש של האינקה. יש לשער שהוא בילה כמעט את כל ארבעה וחצי מיליארדי השנים האחרונות בהקפאה עמוקה מעבר לנפטון (רהב, בשמו העברי), בתוך השביט וילט 2. לפני כמה עשרות שנים עבר וילט 2 איכשהו למסלול שמשך אותו מעבר לצדק, ושם הוא התחיל להתפורר בחום השמש. בינואר 2004 חלפה חללית נאס"א ששמה סטארדאסט בקירבת וילט 2 ולכדה כמה אלפי חלקיקי אבק במלכודת עשויה מאיירוג'ל - חומר זכוכיתי קרישי שנראה כמו עשן קפוא. שנתיים אחר כך הוצנחה כמוסה שהכילה את המטען הרגיש הזה במדבר יוטה. צוות סטארדאסט חילץ את החלקיקים מהקריש, שם אותם תחת מיקרוסקופי אלקטרונים והישיר את מבטו אל הולדת מערכת השמש. החוקרים נדהמו למראה עיניהם.

זה זמן רב ידוע למדענים שכוכבי הלכת, השביטים ושאר גרמי השמים המקיפים את השמש, נולדו לפני ארבעה וחצי מיליארדי שנים בערך מדיסקה מסתחררת של אבק וגז שנקראת ערפילית השמש. במשך זמן רב הניחו שהגופים השונים נוצרו פחות או יותר במקומות שבהם הם חגים במסלוליהם כיום. בממלכה הקפואה שמעבר לנפטון, החומר הזמין ליצירת שביטים היה ודאי תערובת של קרח ואבק צמרירי, עתיר פחמן. אבל גרגיריו השחורים של אינטי הכילו מינרלים אקזוטיים - פיסות נוקשות של אבן ומתכת, למשל טונגסטן וטיטניום חנקיתי, שיכלו להיווצר אך ורק בקירבת השמש שזה עתה נולדה, בטמפרטורות העולות על 1,700 מעלות צלסיוס. מכאן משתמע שהתחולל תהליך אלים כלשהו, שהשליך אותם אל מערכת השמש החיצונית.

"היינו המומים," אומר דונלד בראונלי, ראש צוות סטארדאסט והמעסיק של ג'וסוויאק. "היה מדהים למצוא את החומרים האלה, שנוצרו בטמפרטורות הכי גבוהות, בתוך הגופים הכי קרים במערכת השמש. זה כאילו שמערכת השמש הפכה את עצמה מבפנים החוצה."

בימים שבהם מרביתנו היינו תלמידים, היה מקובל לחשוב שמערכת השמש אמינה ומתנהגת יפה. אבל בעשר השנים האחרונות, פחות או יותר, התפתחה תפישה דרמתית. בזמן שממצאי סטארדאסט מצביעים על כך שמערכת השמש התהפכה בינקותה מבפנים החוצה, כמו גרב, מדענים רבים חושבים עכשיו שגם נעוריה היו סוערים: מאות מיליוני שנים אחרי היווצרותם, נסחפו כוכבי הלכת הגדולים ביותר למסלולים חדשים, בעודם משליכים סלעים גדולים ושביטים לכל עבר. לפי השקפה זו, פניו המצולקות של הירח הן זכר בר-קיימא לתקופה של אנדרלמוסיה עצומה.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון יולי 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף