קינשסה, הדופק העירוני של קונגו

האמן מגיח מתוך צריף. שלט על הדלת מכריז: "מקום התרבות והאמנויות". הצריף אינו גדול מתא בבית כלא, אך הוא צבוע בצבעים עזים. האמן גר כאן, עובד כאן. הוא בן 32, בעל תספורת מוהוק, עגילי זהב, משקפיים גדולים שחורי מסגרת, מגפי בוקרים, חגורה של דולצ'ה וגבאנה וחולצת קפוצ'ון רפויה ממשי בצבע נחושת. שמו דריו והוא מבקש להודיע לנו, "אני מלך השכונה." השכונה האמורה היא מטטה (Matete): צפופה, ענייה, מסוכנת, ידועה בספורטאים ובגנבים, ופחות באמנים בעלי תודעה אופנתית. דריו נשדד בעבר בשכונה אחרת, ובגדיו המפוארים נלקחו ממנו, אירוע שבעקבותיו הוא למד איגרוף להגנה עצמית. ליד הצריף של דריו, אישה מבוגרת יושבת בתוך האבק ומוכרת ערימות של פחמים. במעלה הרחוב מתפתל שוק שבו רוכלים מציעים פטישים, בננות וסיגריות. במורד הרחוב שני שוטרים מנסים לרסן אישה מטורפת שקורעת את הבגדים מגופה. אנחנו במרכז התוסס של קינשסה, בירת הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. אם לשפוט על פי מדדים כמו רמות תזונה לנפש ואיכות המים, נראה שהמקום הזה קרוב למוות. אולם למעשה, העיר חיה, אולי אפילו יותר מדי.

דריו מזמין אותי להיכנס פנימה. אין מיטה בצריף. הקירות מכוסים בציוריו. הם אינם נראים כפי שהייתם מצפים מבחור מוחצן ורברבן שכזה. הציורים של דריו משולחי רסן, חולמניים ועגמומיים בעת ובעונה אחת. הם מציגים תמונות רחוב עמוסות ואת הבדידות והעמל של חיי היומיום - נוף עירוני מייגע אך גם שופע חיוניות, כזה שהצמיח כמה מהאמנים האפריקנים הגדולים ביותר, שרבים מהם מפורסמים בעולם - בהם הציירים פייר בודו ושרי סמבה, המוזיקאים פאפה וומבה וקופי אולומידה, הפסלים בודיס אייזיק קינגלז ופרדי טסימבה. אולי דריו עצמו לעולם לא יהיה מפורסם, אך הוא מחויב לאמנות, למציאת יופי במאבק. אני מבקש ממנו לצייר למעני ציור ואומר לו מה אני רוצה. אנחנו מסכימים על מחיר, שכולל תשלום של מאה דולרים מראש לרכישת ציוד ציור. אני מוסר לו את הכסף במזומן והוא תוחב אותו בדיסקרטיות לתוך ספר תנ"ך על מדף. "אין לי כסף," הוא אומר, "אבל אנשים כמוני לעולם אינם מתייאשים. אנחנו לוחמים. אנחנו מתים עם כבוד."

הלכתי לבקר את לי מ' יוקה, סופר מקומי שכתב בעבר על עיר מולדתו: "קינשסה היא עיר שבה סטודנטים לא לומדים, פועלים לא עובדים, שרים לא מושלים." יוקה הוא גם המנהל הכללי של המוסד הלאומי לאמנויות. הוא חייך כשהקראתי לו את הציטוט הזה. "הכוח של קינשסה טמון בשני מקומות," אמר לי. "הראשון הוא כור ההיתוך: אפשר למצוא בה תמהיל של כל השבטים, ואין חיכוך בין שבטים מקומיים בעיר הבירה." היו מלחמות בין מנהיגים צבאיים, אבל "קהילות שבטיות מעולם לא סבלו ממלחמת אזרחים," אמר. המקור השני שהוא מונה לחוסנה של העיר הוא "היצירתיות והאלתור הגדולים שיש בה. לאדם זר קינשסה נראית כאוטית. בעיניי זה לא כאוס כלל. פיתחנו מערכת לא רשמית, ובתוך המערכת הלא רשמית הזאת יש ארגון. אנחנו משתמשים במה שיש לנו ומנהלים משא ומתן על כל דבר."
   
התיאור של יוקה התייחס כמובן למהות של האמנות המקומית. "האמנים ידועים לשמצה כמי שאינם סומכים על הממשלה," אמר. "פעילותם האמנותית עוזרת להם להתמודד עם המשבר היומיומי שלהם, והיא גם אמצעי לחלום. השורה התחתונה היא שהתשוקה מניעה אותם ליצור - ולתשוקה יש שני פירושים, פירושה לסבול ופירושה להתלהב." זוהי קינשסה, עיר של אמנות שבה הסבל הוא מוזה.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ספטמבר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף