ציידים על מגלשיים

הציידים מתקדמים בגלישה איטית בהרי אלטאי (Altay) המושלגים בחיפוש אחר איילים. האוויר הקר עומד, אין טיפת רוח. הטמפרטורה 39 מעלות מתחת לאפס. ממש כפי שעשו אבותיהם באלף השנים האחרונות, חמשת הגברים חוצים משטחים של שלג עמוק ורך על גבי מגלשיים מעץ אשוחית שתחתיתם מצופה בעור סוס. במקום מקלות סקי, כל גולש אוחז מוט עץ.

מילדותם למדו הציידים לגלוש בזריזות ובחן בעזרת ציוד שנראה בסיסי ולא מתוחכם אך יעיל מאוד. כיוון השערות שעל עור הסוס המצפה את המגלשיים מונע החלקה לאחור בעת טיפוס במעלה ההר, ומאפשר גלישה מהירה במורד. המוט מסייע לשמירה על שיווי משקל.

בחגורתו של כל אחד מהגברים תחוב סכין חד, על כתפו נתלה פלצור משערות סוס והוא גורר מזחלת עשוייה עור עזים עמוסת ציוד אישי: שמיכה משער סוס, מעיל עליון מעודפי הצבא הסיני ולחם מטוגן. שאר הציוד– שני גרזנים, סיר בישול, חמש קעריות חרסינה סדוקות, קומקום ונתחי בשר סוס – מחולק ביניהם באופן שווה. הם לא יודעים כמה זמן ישהו בשטח. בדרך כלל מסעות ציד איילים בהרים נמשכים ימים אחדים.

אנחנו יוצאים לדרך מאוקורם (Aukoram), כפרם הקטן והנידח של הציידים השוכן בפאתי השוליים המערביים של סין. בשלב זה מנהיג החבורה, טורסן, לא חושב על איילים. הוא משקיף בעיניים מצומצמות לתוך זוהר הזריחה המסנוור ומהרהר בחורף המתעתע. בעבר יכולת לדעת בוודאות שהחורף בהרי אלטאי יביא עמו סופות שלג עזות שיכסו את הרכסים ואת היערות. החורף הנוכחי הוא הראשון בארבע שנים שבו ירד מספיק שלג כדי שמסע כזה יצדיק את המאמץ הכרוך בו.

ללא שכבת שלג עבה, ציד איילים הופך להיות משימה מפרכת מאוד בעלת סיכויי הצלחה קטנים. אף שהסינים הטילו הגבלות חמורות על החזקת נשק חם – ועל ציד, לצורך העניין – הרי שלאמיתו של דבר אנשי אלטאי מעולם לא נזקקו לרובים כדי לצוד איילים בהרים. הנשק הסודי שלהם היה מאז ומתמיד שלג. שלג עמוק.

בחורף הזה יצר השילוב המושלם של רוחות ולחות מעטה שלג בעומק מטר ורבע. טורסן שואב הנאה עצומה מהגלישה ומהשקט. אפילו אם לא יצוד אייל, אפילו אם יהיה זה רק סיור כדי להדגים לעיתונאי זר את השיטות עתיקות היומין להישרדות בשממה העוינת הזאת, מסע החזרה אל עולם הלובן הטהור של אבותיו עדיין יחיה את נפשו.

 
בסרטון: הצלם ג'ונאס בנדיקסן מספר על המשימה בה הרגיש שהוא שב אחורה בזמן. הוא צפה באופן הכנת המגלשיים המיוחדים וניסה לעמוד בקצב של הציידים מאלטאי

לא ברור לגמרי מי בדיוק היו אותם אבות מייסדים. ככל הידוע, מוצאם של הציידים בבתי אב שבטיים דוברי טובאנית, נוודים למחצה שהשתכנו במובלעות בהרי אלטאי. באופן רשמי הם אזרחים סינים, אבל בקתות העץ שלהם מרוחקות 30 קילומטרים בלבד ממפגש הגבולות עם רוסיה, קזח'סטן ומונגוליה, ושורשי שפתם מצויים בצפון סיביר, שבה חיים כיום מרבית הטובאנים.

אנתרופולוגים סבורים ששושלת היוחסין של הציידים מאלטאי כוללת שבטים טורקים וסמוידיים, שבתקופות שונות במרוצת אלפי השנים האחרונות עברו דרך חבל הארץ ההררי הזה. עם זאת, כל אחד מחברי משלחת הציד יצהיר בגאון שהוא נצר ללוחמים המונגולים שדהרו על סוסיהם אל תוך אזור אלטאי במאה ה-13, ולראיה כל אחד מהם מתגאה בכישורי הפרשות שלו. לבל יהיה שמץ של ספק, דיוקנו של ג'נגיס ח'אן, לא של מאו, הוא שתלוי בכל אחת מהבקתות שלהם, ולכבודו ראשי בניהם מגולחים למשעי למעט ציצת שיער שחורה.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון דצמבר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף