חומות דמשק
האם ייפלו חומות דמשק? קבוצות נפרדות חיו אלה לצד אלה בעיר העתיקה במשך שנים רבות, אך מלחמת האזרחים בסוריה מאלצת את דמשק להתמקד בהישרדות
מאת: אן ברנרד | צילום: אנדריאה ברוס
בחצר המלבנית של מסגד אומייה, בלבה של דמשק העתיקה, נשים עטויות שחורים יושבות על רצפת האבן הבהירה ומשוחחות. דורות של מתפללים ומבקרים צעדו כאן, מחליקים בפסיעותיהם את המרצפות. השמים מעל יוצרים מלבן של תכלת, ילדים משחקים בתופסת בפינות אפלוליות ויונים מעופפות פנימה והחוצה. הנשים בשחור אוהבות לומר שהיונים נמשכות אל קדושתו של המקום.
בתוככי קירותיו האיתנים של המסגד, שנבנה בתקופה הרומית, החיים ממשיכים לעת עתה להתנהל בנינוחות, בתערובת של פאר עתיק יומין והמולת חיי היומיום האופיינית לדמשק, למרות רעמי הפגזים במרחק – תשדורות ממלחמת האזרחים העושה שמות בפרווריה ההרוסים של העיר. אולם בו ברגע שיוצאים משערו הנישא של המסגד מתברר שהמרכז העתיק של דמשק, אף שכמעט לא ניזוק פיזית, השתנה.
לרגלי שרידיה של אכסדרת עמודים רומית, מוחמד עלי, בן 54, מצלם במצלמת פולרואיד ישנה משפחה עגומת פנים שהגיעה לכאן מחלב שסועת הקרבות. לקוחותיו הרגילים - תיירים, סטודנטים זרים, משפחות בבגדי חג שיצאו לשיטוט בעיר – נעלמו מזמן. כיום מרבית המבקרים העוברים בין דוכני השוק ומביטים בכלי החרס מאיראן, הצבועים בכחול בוהק, ובזרי הצעיפים הססגוניים, הם מקומיים שנאלצו לנוס מבתיהם בשכונות שבפאתי העיר, אשר נהפכו לשדות קרב. הם מתגוררים בצפיפות בחדרים שכורים, חנויות ומשרדים באזור הבטוח של הבירה, שאף הוא הולך ומצטמצם ככל שהלחימה נמשכת.
גברים חמושים מסיירים ברחובות במרכז העיר; הם משתייכים למיליציות השכונתיות המתעצמות, הזוכות לאמונם של חלק מהתושבים ומטילות אימה על אחרים. ובתוך כך העיר העתיקה של דמשק מתכוננת ללא נודע; היא חוששת מהגרוע מכל, שוקעת במצוקה כלכלית, משתופפת מאחורי החומות התובעות לעצמן מחדש (לעת עתה באופן סמלי) את תפקידן המקורי כביצורי מגן.
מחוץ לחומות העיר העתיקה נקודות ביקורת צבאיות יוצרות מחסום נוסף המרחיק את המורדים ממרכז העיר שבשליטת הממשלה. לאורך שדרות אשר שמרו על צביון צרפתי קולוניאלי, בשוקי הירקות השוקקים ובמועדוני הלילה, הריקים בדרך כלל, שוררת תחושה של המתנה בתוך בועה של ביטחון זמני. בינתיים הממשלה הסורית מאשימה את המורדים בהפגזות הפוגעות בתדירות גוברת במרכזה של דמשק, אך מרבית ה"בומים" אשר נשמעים בתוך העיר הם דווקא של יציאות פגזים. במציאות מוזרה זו הממשלה מחריבה את פרוורי בירתה, שרבים מהם נתונים תחת שליטת המורדים זה יותר משנה. המטחים האלה נורים מפסגת הר כסיון, שהיה עד לא מזמן אתר בילויים עליז, שופע אורות מנצנצים ובתי קפה שמשקיפים על דמשק. עתה הפסגה היא מעוז מבוצר של הצבא.
כבר עכשיו היקף האובדן וההרס עצום. עם זאת, דמשק נתפשת בעולם הערבי זה מאות שנים כמקום של עידון ותרבות, האוצר בתוכו את אחת התקוות המעטות להצלתה של סוריה. גבולותיה השרירותיים של סוריה, אשר נקבעו בתום מלחמת העולם הראשונה על ידי מעצמות זרות, וההיסטוריה המודרנית המסוכסכת שלה הם מציאות שהסורים לא יכולים לשנות. אך הרוח והתרבות נותרו בידי העם. כך נהפכה דמשק בעיני סורים רבים לסמל, המייצג עד כמה שאפשר את הלאומיות הסורית. מאות שנים חיו בה יחדיו סונים, שיעים, נוצרים ויהודים, שסחרו ועבדו אלה עם אלה, לא בלי מחלוקות אך עם זיקה משותפת למסחר ולחיים עירוניים.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »בתוככי קירותיו האיתנים של המסגד, שנבנה בתקופה הרומית, החיים ממשיכים לעת עתה להתנהל בנינוחות, בתערובת של פאר עתיק יומין והמולת חיי היומיום האופיינית לדמשק, למרות רעמי הפגזים במרחק – תשדורות ממלחמת האזרחים העושה שמות בפרווריה ההרוסים של העיר. אולם בו ברגע שיוצאים משערו הנישא של המסגד מתברר שהמרכז העתיק של דמשק, אף שכמעט לא ניזוק פיזית, השתנה.
לרגלי שרידיה של אכסדרת עמודים רומית, מוחמד עלי, בן 54, מצלם במצלמת פולרואיד ישנה משפחה עגומת פנים שהגיעה לכאן מחלב שסועת הקרבות. לקוחותיו הרגילים - תיירים, סטודנטים זרים, משפחות בבגדי חג שיצאו לשיטוט בעיר – נעלמו מזמן. כיום מרבית המבקרים העוברים בין דוכני השוק ומביטים בכלי החרס מאיראן, הצבועים בכחול בוהק, ובזרי הצעיפים הססגוניים, הם מקומיים שנאלצו לנוס מבתיהם בשכונות שבפאתי העיר, אשר נהפכו לשדות קרב. הם מתגוררים בצפיפות בחדרים שכורים, חנויות ומשרדים באזור הבטוח של הבירה, שאף הוא הולך ומצטמצם ככל שהלחימה נמשכת.
גברים חמושים מסיירים ברחובות במרכז העיר; הם משתייכים למיליציות השכונתיות המתעצמות, הזוכות לאמונם של חלק מהתושבים ומטילות אימה על אחרים. ובתוך כך העיר העתיקה של דמשק מתכוננת ללא נודע; היא חוששת מהגרוע מכל, שוקעת במצוקה כלכלית, משתופפת מאחורי החומות התובעות לעצמן מחדש (לעת עתה באופן סמלי) את תפקידן המקורי כביצורי מגן.
מחוץ לחומות העיר העתיקה נקודות ביקורת צבאיות יוצרות מחסום נוסף המרחיק את המורדים ממרכז העיר שבשליטת הממשלה. לאורך שדרות אשר שמרו על צביון צרפתי קולוניאלי, בשוקי הירקות השוקקים ובמועדוני הלילה, הריקים בדרך כלל, שוררת תחושה של המתנה בתוך בועה של ביטחון זמני. בינתיים הממשלה הסורית מאשימה את המורדים בהפגזות הפוגעות בתדירות גוברת במרכזה של דמשק, אך מרבית ה"בומים" אשר נשמעים בתוך העיר הם דווקא של יציאות פגזים. במציאות מוזרה זו הממשלה מחריבה את פרוורי בירתה, שרבים מהם נתונים תחת שליטת המורדים זה יותר משנה. המטחים האלה נורים מפסגת הר כסיון, שהיה עד לא מזמן אתר בילויים עליז, שופע אורות מנצנצים ובתי קפה שמשקיפים על דמשק. עתה הפסגה היא מעוז מבוצר של הצבא.
כבר עכשיו היקף האובדן וההרס עצום. עם זאת, דמשק נתפשת בעולם הערבי זה מאות שנים כמקום של עידון ותרבות, האוצר בתוכו את אחת התקוות המעטות להצלתה של סוריה. גבולותיה השרירותיים של סוריה, אשר נקבעו בתום מלחמת העולם הראשונה על ידי מעצמות זרות, וההיסטוריה המודרנית המסוכסכת שלה הם מציאות שהסורים לא יכולים לשנות. אך הרוח והתרבות נותרו בידי העם. כך נהפכה דמשק בעיני סורים רבים לסמל, המייצג עד כמה שאפשר את הלאומיות הסורית. מאות שנים חיו בה יחדיו סונים, שיעים, נוצרים ויהודים, שסחרו ועבדו אלה עם אלה, לא בלי מחלוקות אך עם זיקה משותפת למסחר ולחיים עירוניים.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות