לוב הישנה-חדשה

פסל ברונזה שייצג את יריבו המר של מועמר קדאפי היה מונח על גבו בתיבת עץ, אפוף בחשיכה השוררת במחסן המוזיאון. שמו של האיש שדמותו רדפה את שליט לוב היה ספטימיוס סוורוס. בדומה לקדאפי, מוצאו מהאזור שהוא כיום לוב, ובמשך 18 שנים, בין המאה השנייה לשלישית לספירה, הוא שלט באימפריה הרומית. עיר הולדתו, לפטיס מגנה (Leptis Magna), הייתה, בכל היבט חשוב, שנייה רק לרומי. עיר מסחר זו היא טריפולי של ימינו. יותר
מ-1,700 שנים אחרי מות הקיסר, לאחר שהאיטלקים כבשו את לוב, הם חלקו לו כבוד והקימו פסל בדמות המנהיג המזוקן נושא לפיד בידו הימנית. הם קבעו את הפסל בכיכר הראשית של טריפולי (כיום כיכר הקדושים המעונים)
ב-1933, ושם הוא נשאר במשך חצי מאה, עד ששליט לובי אחר ראה בו עלבון.

בצדק ראה קדאפי בפסל איום. ספטימיוס סוורוס היה תזכורת עגומה ומלאת געגועים למה שהייתה לוב בעבר: אזור ים תיכוני בעל עושר תרבותי וכלכלי עצום, ההיפך הגמור מלוב המבודדת מהעולם שמעבר לים. גם ללוב המודרנית היו יתרונות טבעיים: היא משמשת שער מאפריקה לאירופה בזכות מיקומה מדרום לאיטליה ויוון, גודל אוכלוסייתה סביר (פחות משבעה מיליוני בני אדם בשטח הגדול פי שישה מזה של איטליה) ולרשותה עתודות נפט אדירות. אולם קדאפי לא ניצל את היתרונות האלה. במקום זאת הוא דיכא כל חידוש וביטוי חופשי. ילדי בית הספר נאלצו ללמוד את סיפורה של מדינתם מתוך "הספר הירוק" של קדאפי, שבו פירט את משנתו העמומה. הסיפור היה מורכב משני פרקים בלבד: הימים החשוכים תחת המגף האימפריאליסטי הרומס של המערב, ולאחריהם ימי הזוהר של "האח המנהיג".

קדאפי כבר אינו בין החיים, וחזונו המעוות נעלם איתו, אך המדינה והעם הלובי עוברים את חבלי הלידה של המצאתם מחדש. "מסע הגילוי מחדש רק התחיל," מצהיר חאפד וולדה, יליד לוב ופרופסור לארכיאולוגיה בקינגס קולג' בלונדון. "במובנים רבים הרגע הזה מסוכן יותר מאשר עתות מלחמה." בתי כלא זמניים גדושים באלפים מנאמני קדאפי, אשר ממתינים לחריצת גורלם אחרי יישום רפורמות בחוקים ובהליכי המשפט. מיליציות שולטות בשטחים נרחבים של המדינה. רובים נראים פחות מאשר בזמן המלחמה, אך זאת רק משום שמאות האלפים שמחזיקים בהם למדו להסתירם.

מתקפת הטרור בספטמבר האחרון על שגרירות ארצות הברית בבנגזי הותירה בעולם רושם שהמדינה בלתי יציבה. אולם למרות מאבקיה, לוב אינה עומדת על סף אנרכיה. הקונגרס הלאומי הכללי שנבחר באופן דמוקרטי מנסח חוקה חדשה. טריפולי שקטה ברובה. במרכז העצבים שלה, כיכר הקדושים המעונים, שבה השתולל ירי בזמן המהפכה, מזגזגים כמה אופנועים רועמים סביב מתקני שעשועים לילדים שהוקמו לאחרונה. עוברים ושבים ברחוב מברכים באנגלית, "ברוכים הבאים ללוב החדשה!"

אולם במרוצת המסע הקשה הזה לגילוי מחדש, הלהט הפטריוטי מציע רק תעתוע של קיצור דרך. מתקפת הטרור על שגרירות ארצות הברית מטילה צל כבד על הניסיונות של לוב להגביר את היציבות ולבנות מחדש את ממשלתה. מוקדם מדי לומר אם ההפגנה של 30,000 לובים, שמחו נגד המיליציות עשרה ימים מאוחר יותר, מנבאת עתיד טוב יותר ללוב. במובנים ברורים וסמויים כאחד, לוב נותרה מוכת סנוורים למחצה מידו הכבדה של הרודן שלה לשעבר. עכשיו, כמו הפסל שבתיבת העץ, היא ממתינה באפילה לעתידה.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון פברואר 2013 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף