משיכה פראית

חיות בר הן יפות, פראיות, מרתקות, בלתי נגישות. הלב נמשך אחריהן, בעיקר אחר הגורים הרכים מלאי המתיקות. רבים מבעלי החיים האלה נמצאים בסכנה בטבע, חלק מהם בסכנת הכחדה חמורה. קליק אחד על מקלדת המחשב הוא כל הדרוש  כדי להיות בעלים של גור פומה מלבב או קנגורו חינני בן יומו. בארצות הברית בעלי חיות בר מגדלים אותן בסלון, בחדר האמבטיה, בחדר השינה, במוסך, במרתף או בחצר האחורית. פעילים למען זכויות בעלי חיים ואנשי שימור הסביבה מותחים ביקורת קשה על התחביב הזה. הם גורסים כי גידול חיות בר בבית הוא לא רק מסוכן לאדם אלא גם אכזרי לבעלי החיים ויש לאסור אותו בחוק.

טים הריסון מאוהיו מבין את המשיכה העזה להחזיק בחיית בר. לפני 32 שנים הוא היה שוטר וגידל בביתו גן חיות שלם. היו לו נחשים שנכרכו סביב עמודי המנורות, קופי רזוס שקיפצו בין הדלפק לספה ואריות שאהבו לרבוץ בשמש על כביש הגישה לבית. היו לו גם קופי קפוצ'ין ודובים. אולם האהובים עליו ביותר היו הזאבים שלו. אחרי ימי עבודה קשים שבהם רדף אחרי פושעים, וימים משעממים של חלוקת דוחות תעבורה, הריסון היה מחליף את מדיו ונוהג הביתה אל החיות שהמתינו לו. הוא תמיד היה ניגש קודם אל הזאבים. מותש ועייף הוא היה מניח להם להתקרב אליו ולהתרוצץ הלוך ושוב בין רגליו. הוא היה יורד על ברכיו ונשכב על גבו, והם היו מטפסים עליו. "אהבתי פשוט לשכב שם ולתת להם ללקק אותי," הוא מספר. "זאת ההרגשה הכי טובה בעולם."

 
בסרטון: סיפורה המרגש של דילי, האיילה העיוורת

אבל הריסון מסר את כולם. הוא לעולם לא יהיה עוד בעלים של יצור פראי. כעת הוא משוכנע כי יש לאסור כליל את הבעלות על חיות מחמד אקזוטיות שעלולות להיות מסוכנות, והוא פועל למען מטרה זו. הוא עבר שינוי מהותי וכל תפישת עולמו השתנתה. ומעשה שהיה כך היה: לאחר עשרות שנים שבהן גידל בביתו חיות בר ביקר הריסון באפריקה. הוא נסע בערבות הפתוחות ובמישורי העשב, והוא זוכר, גם היום אחרי שנים רבות כל כך, את הצעדים ארוכי הרגליים של הג'ירפים, את התנועה המהפנטת של האריות, את הפילים השואבים מים בחדקיהם ומרססים את גופם עד שעורם נוצץ. הריסון התבונן בבעלי החיים האלה בסביבתם הטבעית, ולדבריו הרגיש כאילו עיניו היו עצומות כל השנים ולפתע נפקחו.

כשהביט ביונקים הגדולים נעים בהרמוניה כה מופלאה עם סביבתם, הבין הריסון שכך בדיוק חיות בר צריכות לחיות. הן לא אמורות לגור בשכונה בעיר או באחד הפרוורים. הן שייכות לטבע. לתת להן פחות מזה נראה לו לפתע שגוי. באותו רגע הוא גם הבין שאינו באמת מחזיק בחיות בר. מה שיש לו בבית הוא ערבוביה של רביית קרובים והכלאות בין מינים שונים שיצרו בעלי חיים שכמעט לא היה להם דבר עם הטבע שראה מול עיניו. הוא חש כמו סוהר והגיע למסקנה שעליו לשנות את דרכיו. כאשר שב לביתו ויתר הריסון בזה אחר זה על זאביו האהובים, על הפרימאטים ועל החתוליים, והעביר את כולם למקלטים של חיות בר. הוא קיווה שהם יזכו שם לפחות לביטחון ולמרחב. התהליך היה כואב. הוא הכיר את הזאבים טוב כל כך עד שידע ליילל בשפתם לשלום, וגם להתראות.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון אפריל 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף