דבר אליי בפרחים
פרחים טרופיים מחזרים אחר מאביקיהם, עטלפי הצוף, ומכוונים אותם אליהם בעזרת גלי קול
מאת: סוזן מקגראת | צילום: מרלין טאטל
כושר ההמצאה של הטבע אינו יודע גבולות. קחו לדוגמה את היחסים בין עטלפי הצוף לצמחים מטפסים, שחיי הלילה שלהם שזורים אלה באלה ביערות השפלה הטרופיים של מרכז אמריקה. העטלפים, יונקים מכונפים זעירים מהמין Glossophaga commissarisi, שגופם אינו גדול מאגודל, מרפרפים בינות לפרחי מוקונת הולטון, מלקקים צוף בדומה לקוליברים ודבורי בומבוס, ובתמורה מאביקים את הצמח. באור היום פרחים מציגים את מרכולתם בצבעים ססגוניים של אדום עז ופוקסיה, אך בלילה גם הגוונים החזקים ביותר מחווירים, וכדי לצוד את אוזנם של עטלפי הצוף הפרחים נאלצים להשתמש בתחבולה אחרת.
בתחנת המחקר הביולוגית לה סלווה שבצפון קוסטה ריקה יצר צמח מוקונה זקן ונמרץ חופה צפופה של עלים מעל קרחת יער. עשרות פרחים משתלשלים מתוך עוקצים ארוכים וירוקים אל החלל שמתחת לחופה. התפרחות תלויות בגבהים שונים כמו נברשות באולם נשפים אפלולי. כל תפרחת, שגודלה ככף יד, מכילה ניצנים צהובים חיוורים שצורתם כשל תרמיל אפונה. בשעת בין ערביים ניצני המטפס מתכוננים לבואם של העטלפים. תחילה עלה הכותרת העליון הירקרק, שסוגר על כל ניצן, נפתח לאטו ומתייצב בראש הפרח כמגדלור זוהר. מתחת לעלה הכותרת הזוהר יש שני עלי כותרת קטנים, הנפרשים ככנפיים וחושפים חריץ בקצה מבנה דמוי סירה. מתוך החריץ הזה עולה ניחוח קלוש עם רמז של ריח שום, שמאותת למרחקים ומושך את מאביקיו המכונפים של צמח המוקונה לטווח שמיעה.
עטלפים מנווטים בעזרת גלי קול בתדר גבוה. באמצעות מיתרי הקול הם פולטים קולות קצביים, קצרים ומהירים היוצאים מהנחיריים או האף ויוצרים גלים באוויר, ואז מפרשים את השינויים בתבנית הקול שמוחזרת לאוזניהם הרגישות. המידע החוזר מעובד במהירות וללא הפסקה, ומאפשר לעטלפים לערוך תיקונים במסלולם בזמן מעופם, בעודם רודפים אחרי יתוש או מתרוצצים בינות לעצים בפריחתם. רוב העטלפים ניזונים מחרקים ושולחים קריאות רבות עוצמה וארוכות טווח בכל הנפת כנפיים. לעומתם, עטלפי צוף שולחים קריאות רכות אבל מורכבות, שמדענים מכנים איכון הד מאופנן תדר. הקריאות הללו נותנות עדיפות לפרטים על המרחק. יעילותן מרבית במרחק של שלושה מטרים וחצי או פחות, וההחזר שלהן יוצר תמונות שמעבירות מידע מדויק על גודל המטרה, צורתה, מיקומה, המרקם שלה, הזווית, העומק ותכונות אחרות שרק עטלפי צוף יכולים לפרש.
מתחת לחופת צמח המוקונה בלה סלווה, צורתו דמוית הספל של עלה הכותרת, שתפקידו למשוך את המאביקים אל הפרח, פועלת כמראה שבה קריאות העטלפים משתקפות, והמידע המתקבל הוא חזק וברור. עיניו, אוזניו ואפו של העטלף מתכווננים היישר לעלה הכותרת המפתה, והוא נצמד לפרח במהירות גבוהה ומחבק אותו. צמחים שמואבקים בידי עטלפים משקיעים בייעול המעבר של העטלפים מפרח לפרח, ולכן הצמחים שפורחים בלילה מציגים את מרכולתם בעמדות חשופות ונגישות לעטלפים. הם מקלים עליהם למצוא אותם ולשתות מהם, ובאותה עת מעניקים להם הגנה מפני טורפים שוכני עצים כמו נחשים ואופוסומים. כדי למשוך את העטלפים הצמחים מוסיפים לריח הפריחה תרכובות גופריתיות – איתותים ארוכי טווח שעטלפי צוף לא יכולים לעמוד בפניהם (בני אדם, אגב, אינם יכולים לסבול אותם. הניחוחות הללו תוארו במגוון רחב של תיאורים דוחים - מריח כרוב ושום ועד ריח של חלב חמוץ, שתן רקוב ופגרים). מטפסי צמח המוקונה וכמה צמחים אחרים אף מגדילים לעשות - הם מעצבים את הפרחים כך שיצודו את אוזנו של העטלף.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
להצטרפות למינוי »בתחנת המחקר הביולוגית לה סלווה שבצפון קוסטה ריקה יצר צמח מוקונה זקן ונמרץ חופה צפופה של עלים מעל קרחת יער. עשרות פרחים משתלשלים מתוך עוקצים ארוכים וירוקים אל החלל שמתחת לחופה. התפרחות תלויות בגבהים שונים כמו נברשות באולם נשפים אפלולי. כל תפרחת, שגודלה ככף יד, מכילה ניצנים צהובים חיוורים שצורתם כשל תרמיל אפונה. בשעת בין ערביים ניצני המטפס מתכוננים לבואם של העטלפים. תחילה עלה הכותרת העליון הירקרק, שסוגר על כל ניצן, נפתח לאטו ומתייצב בראש הפרח כמגדלור זוהר. מתחת לעלה הכותרת הזוהר יש שני עלי כותרת קטנים, הנפרשים ככנפיים וחושפים חריץ בקצה מבנה דמוי סירה. מתוך החריץ הזה עולה ניחוח קלוש עם רמז של ריח שום, שמאותת למרחקים ומושך את מאביקיו המכונפים של צמח המוקונה לטווח שמיעה.
עטלפים מנווטים בעזרת גלי קול בתדר גבוה. באמצעות מיתרי הקול הם פולטים קולות קצביים, קצרים ומהירים היוצאים מהנחיריים או האף ויוצרים גלים באוויר, ואז מפרשים את השינויים בתבנית הקול שמוחזרת לאוזניהם הרגישות. המידע החוזר מעובד במהירות וללא הפסקה, ומאפשר לעטלפים לערוך תיקונים במסלולם בזמן מעופם, בעודם רודפים אחרי יתוש או מתרוצצים בינות לעצים בפריחתם. רוב העטלפים ניזונים מחרקים ושולחים קריאות רבות עוצמה וארוכות טווח בכל הנפת כנפיים. לעומתם, עטלפי צוף שולחים קריאות רכות אבל מורכבות, שמדענים מכנים איכון הד מאופנן תדר. הקריאות הללו נותנות עדיפות לפרטים על המרחק. יעילותן מרבית במרחק של שלושה מטרים וחצי או פחות, וההחזר שלהן יוצר תמונות שמעבירות מידע מדויק על גודל המטרה, צורתה, מיקומה, המרקם שלה, הזווית, העומק ותכונות אחרות שרק עטלפי צוף יכולים לפרש.
מתחת לחופת צמח המוקונה בלה סלווה, צורתו דמוית הספל של עלה הכותרת, שתפקידו למשוך את המאביקים אל הפרח, פועלת כמראה שבה קריאות העטלפים משתקפות, והמידע המתקבל הוא חזק וברור. עיניו, אוזניו ואפו של העטלף מתכווננים היישר לעלה הכותרת המפתה, והוא נצמד לפרח במהירות גבוהה ומחבק אותו. צמחים שמואבקים בידי עטלפים משקיעים בייעול המעבר של העטלפים מפרח לפרח, ולכן הצמחים שפורחים בלילה מציגים את מרכולתם בעמדות חשופות ונגישות לעטלפים. הם מקלים עליהם למצוא אותם ולשתות מהם, ובאותה עת מעניקים להם הגנה מפני טורפים שוכני עצים כמו נחשים ואופוסומים. כדי למשוך את העטלפים הצמחים מוסיפים לריח הפריחה תרכובות גופריתיות – איתותים ארוכי טווח שעטלפי צוף לא יכולים לעמוד בפניהם (בני אדם, אגב, אינם יכולים לסבול אותם. הניחוחות הללו תוארו במגוון רחב של תיאורים דוחים - מריח כרוב ושום ועד ריח של חלב חמוץ, שתן רקוב ופגרים). מטפסי צמח המוקונה וכמה צמחים אחרים אף מגדילים לעשות - הם מעצבים את הפרחים כך שיצודו את אוזנו של העטלף.
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק
תגובות