אנשי הסוסים

בספטמבר 1874, בצפון טקסס, הגיעה אימפריית הפרשים האדירה של שבט קומנצ'י (Comanche) לסוף מכוער ועצוב. אירוע זה בישר שינויים עמוקים במישורים הגדולים של צפון אמריקה, משום שבני קומנצ'י נמנו עם השבטים האינדיאניים הראשונים שאימצו את הסוס לאחר הגעתו לאמריקה עם הכובשים הספרדים, והיו אלה שעשו זאת בהצלחה הגדולה ביותר. הם נהיו לפרשים לוחמים מיומנים, מומחים, אכזרים, ומעמדם החברתי אף התעלה על זה של שבטים אחרים. הם הטילו מורא על שכניהם האינדיאנים ויצאו למתקפות נזעמות כדי לעצור את מגמת ההתיישבות של הלבנים וטבח הביזונים, ובהמשך גם התעמתו עם כוחות של צבא ארצות הברית. ואז, ב-28 בספטמבר 1874, נלכדה הקבוצה הגדולה האחרונה של לוחמים בני שבט קומנצ'י (לצד כמה בני ברית משבטי קיוואה ושייאן), יחד עם בני משפחותיהם, בין אוהלי מחנה ארעי לא מוגן בקניון פאלו דורו (Palo Duro).

המתקפה בוצעה על ידי חיל הפרשים הרביעי, בפיקודו של קולונל רנאלד סלידל מקנזי, ששירת בפורט קונצ'ו (Fort Concho) במערב טקסס. חייליו של מקנזי הפתיעו את בני קומנצ'י והאחרים, גירשו אותם מהמחנה, שרפו את אוהליהם והשמידו את מלאי המזון והשמיכות. לאחר שהשלימו את המבצע חזרו הכוחות והתקבצו על שפת הקניון כשבידיהם יותר מאלף סוסים שלכדו. האינדיאנים נמלטו ברגל. מקנזי הצעיד את חייליו בחזרה למחנה שלהם, מרחק 32 קילומטרים, ושם, למחרת בבוקר, הוא ציווה לירות בכל הסוסים, חוץ מכמה מאות פרטים שהושארו בחיים לשימוש הצבא.

פרשת פאלו דורו היא סיפור מוכר ועגום, אך ידוע פחות, על האירוע שהתרחש ביוני 1875, שבו כינס הצבא עוד 6,000 עד 7,000 סוסים של שבט קומנצ'י בפורט סיל (Fort Sill). קולונל מקנזי היה אז המפקד, ובהמלצת הגנרל פיליפ שרידן הוא ציווה להמית גם את הסוסים האלה, משום שמזונם היה יקר והיה חשש שאם ישוחררו הם עלולים לחזור לידי הקומנצ'י. חייליו של שרידן לקחו את הסוסים למקום שנקרא כיום מקנזי היל (Mackenzie Hill) והחלו לירות בהם ברובי ספרינגפילד ושארפ בקליע בודד בכל פעם, וברובי ספנסר בשבעה קליעים ברצף. לבסוף, כדי לחסוך בעבודה ובתחמושת, התקיימה מכירה פומבית והסוסים של שבט קומנצ'י עברו לבעלותם של קונים לבנים. אולם לא כל הסוסים נמכרו, והירי החל שוב.

שני אירועי הטבח הללו ב-1874 וב-1875, שנועדו לדכא את ההתנגדות של שבט הקומנצ'י, לא הביאו את הקץ על הקשר בין האינדיאנים לסוסים. הם סימנו רק את הסוף של ההתחלה. שבטים אחרים הצטיידו בסוסים. השימוש בהם שהביא עמו שיטות ציד, לחימה ותחבורה חדשות, התפשט מהערבות הדרומיות – משבטי הקומנצ'י, הג'ומנו (Jumano), האפאצ'י (Apache) והנאווחו (Navajo) – צפונה אל שבטי הפוני (Pawnee), השייאן (Cheyenne), הלקוטה (Lakota), הקרואו (Crow) ואחרים.

הסוסים העניקו הזדמנויות חדשות. הם אפשרו לגברים לצוד ביזונים בהצלחה רבה יותר מבעבר, להרחיק במסעותיהם ולצאת למתקפות הרסניות נגד שבטים אחרים. הם שחררו את הנשים מכמה מטלות מכבידות, כמו סחיבת חפצים ממחנה למחנה. הם העניקו לשבטי הציידים יתרון בגידול האוכלוסייה והתרחבות טריטוריאלית לעומת שבטי חקלאים. הם גם החליפו את החיה המבויתת היחידה בצפון אמריקה ששימשה עד אז לגרירת ציוד – הכלב, שהיה קטן וחלש בהרבה ונזקק לתזונה של בשר. הסוס היה יכול לחיות על תנובת האדמה ולאכול את מה שאנשים וכלבים לא רצו: עשב.

רכיבה ושימוש בסוסים גם הביאו להסלמה במלחמות הבין-שבטיות ולהתנגדות אלימה למתיישבים הלבנים ולצבא, ובסופו של דבר לתבוסות טרגיות מפורסמות כמו אלה שנחלו בקניון פאלו דורו. ההיבטים השליליים של מהפכת הסוסים נעלמו בנבכי ההיסטוריה, אך אינדיאנים רבים, בייחוד שבטי המישורים הגדולים, עדיין מייחסים חשיבות רבה לסוסים ורואים בהם מושא גאווה, סמלי מסורת. הסוסים מייצגים בעיניהם ערכים קדומים של הדר טקסי, משמעת, אומץ לב, דאגה ליצורים חיים אחרים והנחלת כישורים מדור לדור, שאותם צאצאי השבטים מנסים ליישם במציאות חייהם הקשה.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מארס 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף