מפרקי הספינות של בנגלדש

הזהירו אותי שיהיה קשה לקבל אישור כניסה לשטח המספנות במפרץ בנגל (Bengal) בבנגלדש. אלה אינן מספנות רגילות שבהן בונים אוניות, אלא מספנות שבהן מפרקים אותן. "פעם זה היה אתר תיירות," אמר לי אדם מקומי שפגשתי. "אנשים היו מגיעים לראות איך מפרקים ספינות בידיים חשופות. אבל עכשיו כבר לא מרשים לאנשים מבחוץ להיכנס." צעדתי כמה קילומטרים בשולי הכביש העובר במקביל לגדות, מעט מצפון לעיר הנמל צ'יטגונג (Chittagong). כאן, לאורך 12 קילומטרים, פועלות 80 מספנות לפירוק ספינות. כל אחת מהן הסתתרה מאחורי גדרות גבוהות שבקצותיהן תיל דוקרני. במקום ניצבו שלטים שהכריזו כי הצילום אסור, ושומרים סיירו סביב. החשש מפני כניסה של אנשים מבחוץ התגבר בשנים האחרונות, לאחר שפיצוץ שאירע באחת המספנות גרם למותם של כמה פועלים, ועורר גל ביקורת על הבעלים של עסקי הפירוק, המעדיפים גריפת רווחים על בטיחות העובדים. "אבל הם לא יכולים לחסום את הים," המשיך ואמר לי אותו אדם.

לאור הדברים הללו, יום אחד, בשעות אחר הצהריים המאוחרות, שכרתי את שירותיו של דייג שייקח אותי לסיור ימי במספנות. בשעת הגאות עלה מפלס הים, והמים נשקו לשורות של מכליות נפט ואוניות מכולות התקועות בבוץ בסמוך לחוף. שטנו בין הצללים העמוקים שהטילו על המים גופי המתכת הענקיים וארובותיהם. חלק מכלי השיט עמדו בשלמותם, כאילו הגיעו זה עתה. מאחרים לא נותר אלא שלד שעורו הופשט ממנו, וחללים שחורים ועמוקים נגלו במקום ששימש למטען.

 
בסרטון: מפרקי הספינות בבנגלדש מבצעים את עבודתם המסוכנת

כלי שיט גדולים החוצים את האוקיינוסים לא אמורים להתפרק. להפך, הם תוכננו לעמוד בפני כוחות הטבע בעת שהם חוצים ימים ששוררים בהם תנאים קשים במיוחד. לעתים קרובות משתמשים בבנייתם בחומרים רעילים, כמו אזבסט ועופרת. מכיוון שבמדינות המפותחות קיים פיקוח הדוק יותר על פירוק הספינות, והתהליך גם יקר יותר, רוב הספינות בעולם היוצאות משימוש מגיעות לפירוק בבנגלדש, הודו ופקיסטן, שבהן כוח האדם זול והפיקוח מזערי.

כמעט כל הצוותים סיימו את יום העבודה. הספינות נותרו דוממות, חוץ מגרגור עמוק שעלה מקרביהן. מפעם לפעם נשמע הד מתכתי. האוויר היה כבד, עמוס בריח מי מלח וסולר. שטנו סביב גוף אחת הספינות, כשלפתע שמענו קולות צחוק. לעינינו נגלתה קבוצת נערים עירומים שטיפסו על הספינה שרק חלק ממנה בלט מעל למים, וקפצו ממנה לתוכם. בים הפתוח שמעבר לשורת הספינות הנטושות, הטילו דייגים רשתות כדי ללכוד להקות דגים זעירים הנחשבים מעדן מקומי. לפתע ניתך מטר גצים מירכתיה של הספינה שהזדקרו כמה קומות מעלינו. מעבר למעקה הצד הופיע ראש, ואז זרועות שנופפו בפראות. "זוזו! עכשיו! אנחנו חותכים את האזור הזה," קרא האיש. "אתם רוצים למות?"


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון מאי 2014 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף