מאברוק
נועם שיזף מברך על יציאת "זראקלו", קובץ מתורגם שיזרוק אתכם עמוק לעולם ההגות והפרוזה הרוסית העכשווית בישראל
העובדה שמרבית האליטה הרוסית בארץ היא ימנית, ואפילו ימנית מאוד, ואילו שומרי הסף של התרבות הישראלית שייכים לשמאל התל-אביבי, תרמה בוודאי רבות לניכור ההדדי, כמו גם הרתיעה האינסטינקטיבית של חלק מהרוסים ממה שנתפס בעיניהם כפרימיטיביות של הסצינה המקומית. לכן צריך לברך על קובץ התרגומים לעברית מכתב העת "זרקאלו", שיצא כעת בעריכת אירינה ורובל-גולובקינה וניר ברעם, ומנסה ליצור דיאלוג בין העברית לרוסית שיתרומם מעל לוויכוח המשעמם סביב לובה מארץ נהדרת. בעבר הקפידו ורובל-גולובקינה וידידיה מ"זרקאלו" לחזור גם הם על המנטרות בדבר אפסותה של הספרות והשירה המקומיות, אולם בקובץ הנוכחי ניכרת גישה מעט פתוחה יותר מצידם, אולי בהשפעת העורך הישראלי שהצטרף לפרויקט (וגם כתב לו את ההקדמה).
"זרקאלו" הוא רבעון לספרות ואמנות ברוסית היוצא לאור בישראל (אך מופץ גם ברוסיה), ומקיים, כך נראה, קשרים ענפים עם הסצינה התרבותית במוסקבה וסנט-פטרבורג, ועם שלוחותיה בבירות המערב. העורכת, ורובל-גולובקינה, וכן מרבית הכותבים ב"זרקאלו", הגיעו לישראל בגלי ההגירה של שנות השבעים והתשעים. אוסף ראשון של תרגומים מכתב העת יצא לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב-2001, אולם באופן מוזר, עובדה זאת אינה נזכרת במילה באסופה הנוכחית (בהוצאת עם עובד), וגם אין ניסיון לקשור בין שני הספרים, למרות השם והעורכת המשותפים.
ל"זרקאלו" הנוכחי חמישה שערים: בראשון שלושה קטעי פרוזה עכשווית, מפרי עטם של הכותבים הקבועים בכתב העת; השני הוא תרגום לשני קטעים של וארלאם שלמוב ואנדריי פלטונוב; החלק השלישי הוא דיון במקומה של תרבות רוסית-יהודית במדינת ישראל; השער הרביעי עוסק בביקורת האמנות, ואילו החמישי מוקדש לחוקרת הספרות הרוסית אמה גרשטיין. בסיום הספר מופיעה מסה קצרה על תל-אביב שכתב אנטונין לדינסקי לאחר ביקור בעיר באמצע שנות השלושים.
קשה לתת כותרת אחת שתסכם את הסיפורים בשני השערים הראשונים של הספר, הנבדלים מאוד זה מזה בנושאיהם ובסגנונם. "ילדות מאושרת" (מאת אלכסנדר ברש) הוא תאור יפהפה לא רק של תקופת הילדות תחת השלטון הקומוניסטי, אלא בעיקר של פעולת ההיזכרות בה, על אי-הסדר והפערים שהיא יוצרת. סיפוריהם של אלכסנדרה פטרובה ("תעודת תושב") ואלכסנדר גולדשטיין ("זכור את פמגוסטה") קטועים ומפורקים אפילו יותר, וקשה מאוד להתחבר אליהם. למי שבכל זאת רוצה להתוודע למלוא עוצמתו של גולדשטיין מומלץ לקרוא את הפרקים מהרומן "היבטיו של הזיווג הרוחני" המופיעים באסופה הקודמת של "זרקאלו" - סיפורו של מהגר מרוסיה המתגורר בתל-אביב, לחלוטין לא תקין-פוליטית, אבל סוחף ומטלטל כמו יצירותיהם של לואי-פרדיננד סלין או הנרי מילר.
פלטונוב ושלמוב, להם מוקדש השער השני, כבר תורגמו לעברית בעבר ("מוסקבה המאושרת" ו"סיפורי קולימה"), ואין צורך להוסיף תשבוחות למי שכבר ידועים כשניים מהסופרים הגדולים של רוסיה במאה העשרים. יחד עם זאת, שני הקטעים שהובאו מתוך "צ'וונגור" של פלטונוב הם משעשעים ומוצלחים כל-כך, שיש לקוות שמישהו יוציא לאור בעברית את הרומן כולו בקרוב.
בהקדמה המעניינת שלו ל"זרקאלו" טוען ניר ברעם כי הספרות הישראלית משמרת את הסגנון והאידיאולוגיה המודרנית שנטעו בה הציונים הרוסים בתחילת המאה העשרים. לדבריו, סגנונם של אנשי "זארקלו", חותר תחת האידיאולוגיה הדומיננטית, בכך שהוא "דוחה את הריאליזם, את הפוליטיקה של הזהות, את הכתיבה החומרנית שעוסקת בחיקוי הוויית החיים ה'אמיתית'". אין ספק שברעם צודק באשר לריאליזם, אלא שהשער השלישי בספר מראה שאנשי זרקאלו עוסקים, ואפילו בהתלהבות רבה, בפוליטיקה של זהות - יהודית, רוסית וישראלית.
במרכז הפרק עומדת מסה פרובוקטיבית של דמיטרי סליבניאק ("מנשר רוסי"), המפנטז ממקום מושבו בקריית-ארבע (!) על מאבק משותף של החרדים, הרוסים והערבים למען אוטונומיה תרבותית. העמדה הזאת - הפוסט-ציונית בעליל - הקפיצה את שאר משתתפי "זרקאלו", שענו לסלבניאק ברב-שיח המובא כלשונו, ובו רובם מבקשים, לעתים בלהיטות יתר של מהגרים, להגיע לסינתזה בין הזהות הרוסית למדינה, שהיא "קבוצת ההזדהות הרחבה" של הרוסים בארץ, כדברי יעקב שאוס. לאחר קריאת הרב-שיח, קשה לייחס ל"זרקאלו" בקלות שכזאת את הממד החתרני שההקדמה מבקשת לתת לו.
השער הרביעי, "על הסימבוליזם המאגי והאמן כדמות בדויה", הוא המאכזב מכולם לטעמי. הקטעים של מיכאל גרוברמן מזכירים את הטענות הפאשיסטיות כנגד המודרניזם, ואילו במסה "על האמן כדמות בדויה" אין, לדעתי, חידוש גדול כיום. השער החמישי מביא במלואה שיחה שערכה אירינה ורובל גולבקינה עם חוקרת הספרות אמה גרשטיין. למרות השם המפוצץ - "על רקע כל הרביזיות של המאה" - הראיון הוא בעיקר קטעי זכרונות עסיסיים על היריבויות, המחלוקות והרכילויות של המיליה הדיסידנטי בתקופת המשטר הסטאליניסטי. באופן מוזר, ממחיש הראיון יותר מכל את הפער בין הסצינה הרוסית לישראלית: כשהודפס ב"זרקאלו" הרוסי, הוא חולל שערורייה שכזאת, עד שגרשטיין התכחשה לחלק מהדברים שנאמרו בו - מהומה שנראית עבור הישראלים כיום מרוחקת אפילו יותר מהוויכוחים בקפה כסית. ובכל זאת, הראיון מעניין מאוד לקריאה - כמו הקובץ כולו, שבסופו של דבר, לא צריך את כל הצידוקים שהוזכרו כאן לפרסומו - ופשוט עומד בזכות עצמו כאסופה של דעות ויצירות איכותיות.
"זרקאלו: יצירה רוסית עכשווית בשיח הישראלי", עורכים: אירינה וורובל-גולובקינה, ניר ברעם, עם עובד, 314 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
