אני, נעימה ששון
השפה שבורת הסגנון ועמוסת הניואנסים ממצבת את עמליה כהנא כרמון כאחת הכותבות המרכזיות בספרות העברית
הקריאה בסיפורים הללו, שנכתבו במרוצת שנות השישים והשבעים, מעוררת התפעלות מחודשת גם היום. תורם לכך בעיקר התחביר המיוחד של כרמון, שמתאפיין בשבר סגנוני, הן ברמת המשפט והן ברמת הפסקות והקטעים הבונים את רצף הסיפור, אבל גם השימוש ברובדי לשון עשירים הנעים בין שפה יומיומית לבין שפה גבוהה ונשגבת השאולה בעיקר מן המקרא ומתורת הסוד. כל אלה ואחרים מבטיחים את מקומה של עמליה כהנא כרמון, כלת פרס ישראל לשנת 2000, כאחת הסופרות המרכזיות בספרות העברית. כתיבתה הלירית והמורכבת עולה לאין שיעור באיכויותיה על כתיבתן של סופרות שצצו במהלך שנות השמונים, בתקופה בה התגבשה ההגדרה 'ספרות נשים', תקופה שהצמיחה סופרות שנקינאיות-מקומוניות, וכן סופרות שהתאפיינו בכתיבה שטחית ורדודה המתארת סיטואציות אנושיות אך לא חודרת אל מעבר לכך. בניגוד להן, כתיבתה של כרמון 'מגומגמת' ואינה מקילה על הקורא בחרישתו את תלמיה הסגנוניים והרב תודעתיים, תוך מאמץ כדאי.
חמישה סיפורי אהבה לפנינו, שנכתבו כולם מנקודת מבטן של נשים, ואשר להם מוטיב מרכזי עיקרי: אהבה נכזבת ובלתי אפשרית. התחושות המועברות בקריאה הן תחושות של החמצה וכמיהה למשהו חסר. חוסר התקשורת בין הזוגות הנאהבים בין אם הוא פיסי, כמו אילמות, או בין אם הוא נפשי, כמו אי הבנה, הוא החוט הדק השקוף העובר שתי וערב על פני הסיפורים וטווה תמונות מדכדכות של אכזבות ושל יחסי כוח נפסדים בין גבר לאישה.
על הסיפור הראשון, 'נעימה ששון כותבת שירים', אולי המפורסם ביותר מבין סיפוריה, אמרה פעם עמליה כהנא כרמון בראיון: "לפעמים נדמה לי שבתעודת הזהות שלי כבר צריך להופיע השם עמליה (נעימה ששון) כהנא כרמון, ואני משוכנעת שלמעשה, בקרב אנשים שרואים את עצמם כקוראים שלי, מצויים לא מעטים שמתבססים על הסיפור הזה בלבד". ואכן, סיפור קצר זה הוא מסיפורי ההתאהבות היפים ביותר שנכתבו אי פעם בספרות העברית. נעימה ששון היא נערה מתבגרת רגישה ופיוטית שמתאהבת במורה יחזקאל וכותבת לו שירי אהבה, בעוד הוא, מצידו, מקשיח את ליבו, מתנכר לה ופוגע עמוקות בנפשה: "המורה יחזקאל אוחז בדופנות שולחנו, פניו פני אוייב" (עמ' 16).
גם הסיפור השני, 'הינומה', הוא מעין סיפור התבגרות בו מתאהבת נערה בת שלוש עשרה בחייל או"ם, תוך כדי נסיעה משותפת באוטובוס. הם אינם דוברים זה את שפתו של זו וחוסר התקשורת ביניהם מוליד תחושות של זרות וניכור. בעודה מציצה בחטף בצדודית פניו היא חושבת: "על אף החוטם המתקלף בשל שמש הארץ הזאת, רסיסיהם התכלכלים של הררי הקרח. רסיסים מן הארץ במרחקים שם ביתו, משמרת התמיד אשר נקבעה בפניו במקום עיניים" (עמ' 48).
הסיפור השלישי והתמוה 'אם נא מצאתי חן' מספר גם הוא על מפגש בלתי אפשרי בין אישה בודדה, אם לילד קטן, לבין גבר משונה. ברגע של חסד בו מתקיימת נפילת מחיצות זמנית בין השניים, נפילה המעניקה להם תחושת חירות, הוא מעז ואומר: "לא הייתי רוצה שתיפול משערת ראשך ארצה אבל אל תתלי בי תקוות. אין בידי אף אחד להושיע. אף אלמלא אני כזה שחש לא בנוח, שמכבידה עלי כל שייכות. וכבר טינה לי כלפייך" (עמ' 72).
בסיפור הרביעי, 'אני לא משותקת אתה לא אילם', מתוארת סצנת אין אונים של אישה משותקת המוגלית על ידי בעלה מן העיר אל הכפר, שם היא חשה מבודדת "כמו בקבר" עד שהיא נופלת בלית ברירה לזרועותיו של איכר שתקן, כמו אילם. כשאין האונים
גיבוריה של כרמון הם אנשים פשוטים העוסקים במשלחי יד האופייניים למעמד הפועלים ולמעמד הביניים: פקידים, מורים, עובדי מפעלים וכו'. כמותם גם הנופים מציירים יום יום אפור המתרחש בשכונות ירושלמיות צנועות ובמבני ציבור שנבנו ברוח שנות השישים והשבעים כמו בית קולנוע, 'המשביר לצרכן', בית הספר הדתי לבנות 'אוהל שרה' ועוד. העיר מתוארת על סמטאותיה ועל אנשיה: "כמו על טבלת משחק מתמיינים חדגונית, כל אחד לרציפו, בזרם שאיננו כלה"(עמ' 101). אך הדלות המתוארת אינה מפחיתה מן המסתורין העוטף את הסיפורים. מסתורין זה יוצר אפקט של מלכודת ומחייב את הקורא לנהוג בזהירות, כחיית צייד דרוכה הניכונה לקלוט גם את הניואנסים הדקים ביותר, ביער הסיפורי הזה.
הפורמט הצנום של סדרת 'הספרייה הקטנה' מאפשר לקוראים גם חצאי פגישות עם סופרים חשובים. ספר זה מצטרף לספרים מצוינים אחרים שהופיעו בסדרה זו, ספרוני קסם קטנים ש 'נאכלים' מהר ומותירים טעם של עוד.
'פגישה, חצי פגישה' מאת: עמליה כהנא כרמון, הוצאת הקיבוץ המאוחד/ספרי סימן קריאה, סדרת 'הספרייה הקטנה', 2006, 104 עמ'
נא להמתין לטעינת התגובות
