מרחפת: ספר חדש לחנה בת שחר
כבר יותר מעשרים שנה חנה בת שחר חיה בין שני עולמות. באחד היא חרדית, אשתו של ראש ישיבה. בשני היא סופרת מוערכת, שפונה לקהל חילוני. בעוד כותבות מרקע דומה מספקות דרמות צעקניות מתוך הקהילה הסגורה, בת שחר שומרת על קול פיוטי ומאופק. גם בספר החדש שלה, שעוסק בהטרדה מינית
חנה בת שחר פלאש 90
"באותו הלילה, אחרי שראיתי מה שיגאל שוורץ כתב, חלמתי חלום מוזר", היא מספרת. "ובחלום אולם גדול שבו עמדו בשורה הראשונה יהושע ועוז ואפלפלד וגרוסמן ופתאום אני רואה לידם איזו צללית והם מסתובבים אליה וכאילו אומרים: 'גם את איתנו? מה פתאום שמו אותך פה? למה נדחפת'? והצללית הזו היתה אני", היא צוחקת בקול חנוק ונבוך. "ממש ראיתי את הפליאה על הפנים שלהם ואת הסנטר שלהם שנופל".
ואת חולקת על אותה פליאה?
"האמת היא שאני ממש לא מרגישה מהשורה הראשונה, כי אני לא מן המניין. אני חרדית, אני ציפור משונה, אני לא מהשורש הספרותי הנכון".
את מרגישה שאת רגל פה רגל שם?
"לא, אני פשוט מרגישה שאני לא פה ולא שם. בגלל שהייתי תלמידת בית יעקב למשל, אז עד שהגעתי לסדנת כתיבה, לא קראתי כלל ספרות עברית, כי בבית יעקב מדירים את זה לגמרי מתוכנית הלימודים. ספרות עברית היא מבחינתם ממש טאבו.
כך שרק בגיל מאוחר יחסית התחלתי לקרוא את גנסין וביאליק ועוז ועמליה כהנא כרמון, ומאז אני במטרה להדביק את הפער. אבל אני חושבת שתמיד תמיד ארגיש שיש לי חסר תרבותי מסוים, שאותו אני תולה כמובן בחינוך שלי."
אבל גם ש"י עגנון כתב בלי שיהיה לו את החינוך לאמנות.
"אז באמת כשאתה סופר גאוני אתה יכול בלי זה. אבל אל תשכחי שש"י עגנון הסתמך על המשנה והגמרא וכל מה שנותר לו היה להסתכל על אנשים ולכתוב. לי לא היה את זה, אני לא למדתי גמרא ומשנה, כי אני אישה".
וכאישה חרדית, מותר לך בכלל לפרסם את הספרים שאת כותבת?
"אני לא אשאל רב אם מותר לי או אסור לי לפרסם את ספרי, כי לשאול זה טרף. אז אסור לי לשאול ואני גם מפחדת לשאול. כי ברור לי שהרבנים היו אומרים לי שאסור, ומה אז הייתי עושה? הייתי צריכה או לצאת נגדם או פשוט להפסיק לכתוב ולמות".
היא ילידת ירושלים 1944, בתו של רב חשוב, אשת ראש ישיבה ואם לחמישה. לצד עולמה היומיומי, שומר המצוות, מתקיים לו תחת שם העט חנה בת שחר, עולם נוסף, עיקרי, העשוי כולו מילים. בו היא יכולה לאהוב, ולא רק את בעלה שלה, להשתוקק ולאו דווקא לגבר, למרוד, להתוודות, להוציא שדים מבקבוקים. לגעת בטאבו באצבעות חשופות וללוש בפומבי נושאים שבסביבה החרדית משתדלים לטאטא מתחת לשטיח.
עם זאת מי שיחפש בספריה כתמי דם בתולין או שבירת כלים בוטה וצהבהבה נוסח סופרות מרקע דומה כמו נעמי רגן ויוכי ברנדס, מצפה לו אכזבה. בת שחר רחוקה מלהיות סופרת דתייה המאפשרת לקורא החילוני חלון הצצה לדרמות צעקניות. סגנון כתיבתה, המושפע ביותר מז'אנר זרם התודעה, הוא חרישי ומאופק וכוחה נעוץ דווקא בחצר האחורית, בציורי קולמוס עדינים המנפיקים יותר צללים מאשר עובדות.
הקריאה בספריה המצטיינים בשפה עשירה וכמו ארכאית, כמוה כהליכה איטית בנבכי מוחן המיוסר של הגיבורות שלה - נשים הדועכות בסבך מוסכמות חברתיות שמרניות, קבורות עמוק בחיי נישואים משמימים, מוחמצות ורדופות אשמה.
את צעדיה הראשונים כסופרת עשתה בתחילת שנות השמונים, כשנקטה צעד אמיץ ונרשמה לסדנת כתיבה שהנחו יורם קניוק ואהרון אפלפלד (מאותה סדנה צמח גם דן בניה סרי). ב-1985 התפרסם ספרה הראשון "סיפורי הכוס". סיפוריה הדחוסים והפיוטיים, שהיוו קונטרה לספרות הרזה והאנורקטית שרווחה באותם שנים, הרשימו את יגאל שוורץ, שמיהר לפרסם את ספרה השני "לקרוא לעטלפים", קובץ סיפורים שעורר עניין רב והקנה לה את מעמדה כסופרת ייחודית.
בעבר סירבה בת שחר לחשוף את פניה במפגשיה המועטים עם התקשורת, אך בשנים האחרונות כבר הופיעה בפנים גלויים. "היה לי פחד נורא מפני חשיפה ולא בגללי אלא בגלל המשפחה", היא מסבירה. "אבל לאט-לאט התחלתי לראות שהחברה החרדית בכלל לא קוראת עיתונות יומית חילונית, לא רואה טלוויזיה, ולאינטרנט הם בכלל כמעט לא מגיעים.
אז הבנתי שלא צריך לעשות מזה עסק כל כך גדול. כנראה הפחד שלי לא היה מוצדק". אולי, היא מוסיפה בלא מעט מרמור, אילו הייתי רבת-מכר, כל העניין היה הרבה יותר סקנדליסטי.
בד בבד עם תהליך ההתערטלות שעברה, כתיבתה כמו עשתה תהליך הפוך. בספריה הראשונים ("לקרוא לעטלפים", "ריקוד הפרפר", "שם סירות הדייג") הרקע הדתי היה פחות מודגש והם נכתבו מנקודת מבט יותר מרחפת ואוניברסלית - כזו שאינה מתייחסת לסביבה חרדית ספציפית כמו ירושלים, או למוטיבים יהודיים כגון השבת וחגי ישראל. אך דווקא בשנים האחרונות, עם כל ספר וספר, נהפך הרקע הדתי למודגש הרבה יותר.
"זה הפך יותר ויותר חשוב לי, היהודיות" היא מודה. "אני יותר ויותר לא מרגישה את עצמי סופרת ישראלית,
אני מרגישה את עצמי סופרת יהודית".
"צללים בראי" לא רק שממוקם לגמרי בתוך הזירה החרדית, הוא גם עוסק בנושא נפיץ: הטרדה מינית בתוך המשפחה. במרכז הרומן משולש הבנוי מאם ושתי בנותיה, שמעליהן מרחף סוד משפחתי אפל, בדמותו של גבר סוטה שרודף ומייסר אותן לאורך השנים. הסוד הזה כמוהו כפצע מדמם שחרף כל ניסיונותיה של האם לכסות, לחבוש או לטייח, אינו מגליד.
להפך, עם השנים הוא אף תובע טיפול מעמיק וכואב יותר, דבר המוביל לבסוף את האם לרצון לערוך תיקון בנפשה ובסביבתה.
הניסיון לגעת בנושא טעון כמו הטרדה מינית, שכמוהו כנפנוף חולצה אדומה מול קרני שור, עלול להכשיל כל סופר מיומן. לקחת כאן סיכון.
"אני לא התכוונתי בכלל שזה יהיה מרכז הספר. לא חשבתי שזה העיקר".
אז מה העיקר?
"העיקר נעוץ בדילמה המאוד מורכבת שהצבתי לגיבורת הספר: יש לה שתי בנות והיא לא יכולה להחליט על מי לגונן ובמי לפגוע והאם להמשיך לשתוק. הדילמה שלה נעוצה בפחד הנורא מפני פירוק המשפחה. ואני גם מצדיקה אותה ומזדהה איתה כי הצורך לשמור על המוסד המשפחתי הוא מאוד מאוד חזק".
הרי הכול כבר רקוב לגמרי מבפנים במשפחה הזו. האם מוסד המשפחההוא מעל הכל ובכל מחיר?
"את צודקת שהכול רקוב שם, אבל אני כן מבינה ומזדהה עם התהליך האמביוולנטי. תראי, בסופו של דבר זה וידוי של אמא שמראה עד כמה היא התחרטה על שתיקתה במשך שנים.
בכלל, מה שאני מנסה בכל ספרי הוא להבין את התהליכים הנפשיים של האדם, ובספר הזה נורא רציתי להפגיש בין הבת רותה, שנהפכה לקורבן וברחה מן הבית, לבין האם בלה, שחטאה, ופשוט לא הצלחתי. נורא השתדלתי כי רציתי שהן יפגשו והן ישמיעו כל אחת את דברה".
וזה מנקר בך שלא הצלחת?
"אולי אם רותה היתה קוראת את הספר היא היתה באה וסולחת", היא צוחקת במבוכה.
זה נשמע ממש כמו סיפור אוטוביוגרפי.
"נכון שתמיד יש רמזים ביוגרפיים אבל כמובן שזה לא אחד לאחד. לי למשל יש ארבע בנות ולא שתיים. ומהו בעצם היופי? זה שלסופר יש תמיד האפשרות להגיד 'זה לא אני, זאת היא. היא האישה הקרה שלא יודעת איך להתנהג עם הבנות שלה, ולא אני'".
לפני כתיבת הספר ערכת תחקיר בנושא?
"מי צריך תחקיר? את לא מרגישה את זה? את לא רואה את זה בכל מקום? אין אישה שלא הוטרדה בחייה מינית. זו מכת הדור".
ממה נולד אצלך סיפור? מה בדרך כלל מקור ההצתה?
"זה יכול היות מקרה, זה יכול להיות עלבון, דבר קטן, משהו שאני פתאום רואה. אני חושבת ש'צללים בראי' נולד בגלל מחסום רגשי, אי האפשרות להתקשר עם נפש צעירה. ואולי זו גם הנשיות הפגועה או אי היכולת להתמודד עם דברים בעולם החברתי".
זה נשמע ממש פצע.
"תמיד יש פצעים. זה או שאתה תלוש כמו גנסין או שזו השואה או שזה עמוס עוז שאמא שלו התאבדה".
הפצעים מביאים איתם גם כמיהות חזקות. מהי הכמיהה הגדולה שלך?
"אני חושבת שאני כמהה לכתוב ספר קלאסי. יצירת מופת. כשאתה כותב אתה רוצה לכתוב יצירת מופת, זו השאיפה הגדולה ביותר".
בתום הראיון, כשאנחנו יוצאות מפנים בית הקפה הירושלמי אל החצר, בדרכנו אל הרחוב, האור כמעט והתמעט לגמרי. מסביב המולה. משפחה חרדית חוגגת מתחת לעץ רחב ידיים חגיגת בת מצווה. לובן הבגדים בוהק ולמרגלותינו כמו מסתודדות להן קבוצות קבוצות של פרחי פטוניה ססגוניים.
"כמה הכול יפה" אומרת בת שחר, ואני, שמסכימה איתה כל כך, שולפת מקופסת הזיכרון הפואטי שלי שורת שיר של זלדה. "היופי נתקע כמו סכין בלב", אני מצטטת באוזנה. היא מאזינה. אחר כך מהנהנת ומתבוננת ממושכות, קודם בי ואחר כך למעלה. "יופי כזה!", היא אומרת, "לא יכול להיות שאין מישהו שברא את כל זה. לא ייתכן שאין בריאה."
נא להמתין לטעינת התגובות
