"הטיגריס הלבן" הוא רומן אמיץ
בלראם האלוואי הוא אדם שזונח כל ערך מוסרי בשביל להיות חופשי, וחושיו מתחדדים במה שנראה כעיוות של המציאות. "הטיגריס הלבן" הוא טקסט נועז על גיבור לא נורמטיבי
הטיגריס הלבן, ארווינד רדיגה צילום: כריכת הספר
במהרה הוא עתיד להתגלות גם כנהג וכמשרת, כאוטודידקט בתחומים רבים, וגם כרוצח. במשך שבעה לילות הוא כותב לג'יאבאו, שעתיד לבוא לביקור בבנגלור. ברדיו דיווחו שהסיני "מבקש לדעת את האמת על בנגלור... לפגוש יזמים הודים ולשמוע את סיפורי ההצלחה שלהם מפיהם", ולבלראם ברור ש"אם יש מישהו שיודע את האמת על בנגלור, זה אני".
בגיל צעיר קיבל בלראם את הכינוי "טיגריס לבן" מהמפקח על בית הספר הכפרי שבו למד. טיגריס לבן הוא חיה נדירה, ובלראם מבקש להגשים את ההבטחה הטמונה בו. אבל הוא בא מהמקום הלא נכון ומהמעמד הלא נכון, והוא מגיע להיות נהג ומשרת של משפחה עשירה ומפוקפקת.
ברור לו שבעצם אין הוא יותר מתרנגול נוסף בלול התרנגולים ההודי העצום, אלא שהוא מבין עם הזמן כי יש דרך לפרוץ מן הלול: יש לו כישרון אמיתי להאזנה, ויש לו הנכונות לשנות את גורלו. צרף את השניים, ותמצא את דרכך החוצה: תרנגול שיודע להקשיב תמיד יצליח יותר מתרנגול שממשיך לנקר בקרקע.
הדרך החוצה עוברת עבור בלראם בזניחת המוסר. הוא רוצח את אש?וק, מעסיקו והפחות נורא מבין העשירים, וגונב את כספו. אפשר לשפוט את בלראם על הרצח ועל הגניבה ועל הדרך בה הוא מערים על הזולת, ואפשר לטעון נגדו שסיכן - ואולי אף הקריב - את חיי משפחתו שבכפר תמורת החופש שלו.
בלראם יודע את כל זה. אבל "הטיגריס הלבן" - האדם כמו הרומן - אמיץ דיו כדי לראות את הפשעים ואת הוויתור בפועל על המוסר, ולהצהיר: כן, המעשים שלי נוראים, אבל הם היו הדרך היחידה האפשרית שראיתי לשנות את גורלי.
את המשבר הגדול שלו, שמוביל לזניחת מערכת המוסר והאמונה, חווה בלראם ברגע ההבנה כי ה? פנים לגמרי את עבדותו, כשהוא מבין שהוא?עצמו מבקש בכל מאודו לעסות את רגליו החולות של הבוס הגדול שלו.
חושיו מתחדדים אז במה שנדמה אולי כתפיסה מעוותת של המציאות (הוא מתחיל להבחין בטופריהם של היונים, לשמוע את טפיחות כנפיהן), אבל בזכות אותם חושים המחודדים הוא יודע עתה שרק "ברגע שאתה מתחיל לראות את היופי שבעולם, אתה מפסיק להיות עבד".
לראות לראשונה את היופי ובכל זאת לגנוב ולרצוח? כן, אולי מפני שלאחר ההתפכחות הגדולה אל היופי, כל הסכמה לכליאה וכל ויתור על הזדמנות לשנות את גורלך-בכל מחיר-כמוהם כהמתה עצמית. בלראם מתעלף כשהוא רואה בגן החיות טיגריס לבן שצועד הלוך ושוב בכלובו.
רוצח? כן, אבל אדם חופשי
"הוא הפנט את עצמו באמצעות ההליכה הזאת-זה האופן היחיד שבו היה יכול לסבול את הכלוב הזה". גם בלראם הרואה לא יכול לסבול שוב את כלובו, ובוודאי שאין הוא יכול לשאת את הכלוב שהוא מייצר לעצמו. רוצח? גנב? כן, אבל גם אדם חופשי. מלאך הוא או שטן? "לא זה ולא זה, אני עונה. אני התעוררתי, ואתם עדיין ישנים, וזה ההבדל היחיד בינינו". כל משפחתו מתה בגללו? "אני בכלל לא צריך לחשוב עליהם".
בלראם , שזנח את המוסר של כל שלושה מיליון ומשהו האלים ההודים ואת האחריות על משפחתו, הוא האדם החופשי באמת, משוחרר מכבליו: "כל מה שרציתי היה הזדמנות להיות בן אדם-ולשם כך הספיק רצח אחד".
האם לא הפנט גם את עצמו, כמו אותו טיגריס, כדי שיוכל להשליך אחריו את המצפון ואת המוסר? השאלה הזו היא שאלתו של הפרשן, ואין היא רלוונטית לטקסט המונולוגי, הווידויי הזה. וממילא בלראם נבון דיו כדי להעיר כבר במכתבו הראשון: "אם תבקש ממני להסביר באיזה
אופן אירוע אחד קשור למשנהו... אומר לך שאני עצמי לא מבין את הדברים הללו... אני לא יכול להיות בטוח שאני יודע בדיוק מדוע מת מר אשוק".
ארווינד אדיגה משכיל לספר את סיפורו של בלראם ולקשור אותו במפורש, טקסטואלית, לסיפורה של הודו, אך במקביל מקפיד לשמור מרחק חכם וחשוב מהאקזוטיקה המגוחכת שסופרים הודים רבים פונים אליה כדי לזכות בחיבת המערב או פשוט כי אינם יכולים אחרת.
"הטיגריס הלבן" הוא ספר אמיץ, משעשע ואפקטיבי דווקא מפני שאדיגה הקפיד לשמור אותו כסיפור של אדם אחד: הודו אולי עומדת בבסיסו, אך בשום אופן אין זה סיפורה הקולקטיבי. רומן הביכורים הזה ראוי לפרס הבוקר שזכה בו לא מפני שהוא "עוסק בנושאים חברתיים דוחקים ובהתפתחויות גלובליות משמעותיות", כדברי חבר השופטים המצוטטים בגב הספר, אלא על שום המימוש החד פעמי של התמות האלה כרקע לצמיחתו יוצאת הדופן, האנטי נורמטיבית, של בלראם, הטיגריס הלבן הנדיר.
ארווינד אדיגה, הטיגריס הלבן, מאנגלית: יואב כץ, פן/ידיעות ספרים, 298 עמודים
נא להמתין לטעינת התגובות
