כיצד השתיק הפחד מאלימות את חופש הביטוי
בדיוק לפני 20 שנה פרסם האייתוללה חומייני את הקריאה להרוג את סלמאן רושדי, מחבר "פסוקי השטן". המשטר בטהרן ביטל מאז את הפאתווה, רושדי הפך לסלבריטי בינלאומי, אבל סתימת הפיות במערב חזקה מאי פעם. מו"לים מסרבים לפרסם ספרים שירגיזו את המאמינים, יצירות אמנות ותאטרון מצונזרות, וכל ביקורת מקוטלגת כ"איסלאמופוביה"
תרו סיפר לימים כי לווייתו של צ'אטווין היתה "שיא הפעילות היצירתית באותו עשור". עבור איימיס זו היתה הבדיחה האחרונה של צ'אטווין, מצטרף טרי לכנסייה היוונית אורתודוקסית, על חשבון חבריו, שאותם כופף ל"דת שאף אחד ממכריו לא יכול להבין או להתייחס אליה".
רק שהבדיחה נועדה לעמוד בצלו של מעשה תיאולוגי מאתגר וקיצוני בהרבה: באותו בוקר נודע לסלמאן רושדי על הפאתווה שהוציא נגדו מנהיג איראן, האייתוללה רוהולה חומייני, שקוראת להרוג אותו בשל הרומן שלו, "פסוקי השטן".
השמועה על גזר דין המוות פשטה בקרב האבלים. תרו, שסבר בתמימותו שהפאתווה היא לא יותר מאיום ריק מתוכן של רודן מרוחק, קרא בקול לרושדי: "בפעם הבאה נחזור לכאן בשבילך!", אבל להצהרות דומות של חומייני בעבר בהחלט היתה משמעות מעשית.
כבר ב-47 כשהיה כהן דת צעיר, הורה חומייני על הריגתו של שר החינוך האיראני, שאכן נורה למוות תוך כמה ימים. אחריו איבדו את חייהם אינספור מתנגדים פוליטיים ואינטלקטואלים, לפי פקודה של חומייני. טקס האשכבה לצ' אטווין היה לפיכך ההופעה הפומבית האחרונה של רושדי למשך יותר מעשור.
רושדי בילה את שארית היום בחיפוש אחרי בנו, זאפר, ואז עבר למקום מחבוא. הכותרת הראשית של ה"לונדון סטנדרד", זעקה : "הוציאו להורג את רושדי, מורה האייתוללה". הסופר עבר עם צוות אבטחה מיוחד למלון "לייגון ארמס" שבקוסטווד הילס, מרכז אנגליה.
עיתונאי בצהובון שהתארח במקרה בחדר הסמוך עם מאהבת שלא היתה אשתו, החמיץ את הסיפור הגדול של השנה. באותו ערב שידר ערוץ 4 ראיון מוקלט עם רושדי. "זה מאוד פשוט, בארץ הזאת, אם אתה לא רוצה לקרוא ספר מסוים, אתה לא חייב לקרוא אותו", אמר הסופר כשנשאל על הדרישה להסיר את ספרו מן המדפים. "קשה מאוד להיעלב מ'פסוקי השטן', זה מצריך תקופה ארוכה של קריאה יסודית. יש שם רבע מיליון מילים".
ארבעה ימים אחרי שרושדי קיבל את המסר מחומייני, הוא הוציא הודעת התנצלות: "אני מאוד מצר על הצער שפרסום הספר גרם למאמינים אמיתיים של האיסלאם". ההתנצלות נדחתה מיד, אחר כך התקבלה, ואז שוב נדחתה. חומייני הצהיר בהמשך שגם אם רושדי יחזור בו ויהפוך "לאדם הכי אדוק בכל הזמנים", עדיין חובה על כל מוסלמי "לעשות כל שביכולתו" כדי להרוג אותו.
התגובה המעט מבולבלת של חומייני העידה, שיותר משסוגיית 'פסוקי השטן' היתה ויכוח תיאולוגי, היא היתה הזדמנות למינוף פוליטי. הרקע למחלוקת היה המאבק בין ערב הסעודית לאיראן על מעמד נושאת הדגל של האיסלאם הגלובלי.
הסעודים השקיעו סכומים נכבדים בייצוא הגרסה הפונדמנטליסטית, או גרסת ה"סלאפי", של האיסלאם הסוני, בעוד איראן השיעית, שעדיין החלימה ממלחמה הרסנית ומהסכם שביתת נשק משפיל עם עיראק, רצתה להחזיר לעצמה את עטרת חיל החלוץ של המהפכה האיסלאמית.
גם הסעודים וגם האיראנים ראו קהל אוהד חדש, בשל לניצול, בקבוצות המוסלמיות הקטנות שכבר בהתחלה מחו נגד "פסוקי השטן" בהפגנות של שריפת ספרים. רק שהמפגינים שיצאו לרחובות בברדפורד ובעיירות פועלים אחרות בצפון אנגליה, נשאו מסר פוליטי שנולד דווקא בתת היבשת ההודית.
"פסוקי השטן" פורסם ב-26 בספטמבר 88. תשעה ימים אחר כך, בעקבות לחץ של מפלגת הג'נטה, אסרה ממשלתו של רג'יב גנדי על הפצתו. מעודדים מההצלחה הזאת, הודים מוסלמים בעיר לסטר, שהועסקו על ידי "הקרן האיסלאמית" שמומנה על ידי ערב הסעודית, ביקשו להביא לכך שהספר ייאסר להפצה גם בבריטניה.
לפי מאליס רותוון, מחברו של "רומן שטני" (A Satanic Affair), ספר שמתעד את הפרשה, הקמפיין אורגן על ידי ג'מעת א?איסלאמיה, המפלגה שהקים סעיד אבו אללה מאודודי הפקיסטני. מאודודי, עיתונאי שהפך לתיאולוג, הטיף למין האנושי כולו, "שיש רק דרך חיים אחת שהיא הנכונה בעיני אלוהים, וזהו האיסלאם".
עם זאת, היו אלה הסעודים שייסדו את ועד הפעולה הבריטי לעניינים איסלאמיים, גוף מחאה שהוקם כדי להגביר את הלחץ על "פסוקי השטן". בין חברי הארגון היו מוסלמים כמו איקבל סקרנין, ראש המועצה האיסלאמית של בריטניה (סקרנין גרס בפומבי ש"המוות הוא אולי עונש קל מדי" עבור רושדי.
מאוחר יותר הוא קיבל תואר אבירות על פעילותו למען שיפור היחסים בקהילה) וכוהני דת סעודים שתיכננו לערוך לרושדי משפט בהיעדרו. כמו רוב המדינות המוסלמיות, גם איראן לא אסרה על הפצתו של "פסוקי השטן". הספר אפילו קיבל ביקורת בעיתון איראני.
אבל אחרי התגברות המחאות בהודו ובבריטניה, משלחת של מולות מהעיר הקדושה קום קראה פרקים מהספר בפני חומייני, כולל קטע שבו מככב אימאם גולה משוגע, שהיה בבירור קריקטורה של חומייני. כמו
בנאום שנשא תשעה ימים אחרי הוצאת הפאתווה, הסביר חומייני ש"פסוקי השטן" היה טקסט חשוב במיוחד למי שכינה זוללים עולמיים (World Devourers), מפני שהם עמדו מאחורי "הישות הציונית כולה". הספר, המשיך, היה "התקפה מחושבת של הקולוניאליזם על הכבוד של כוהני הדת".
רושדי היה אנטי קולוניאליסט מוצהר, אבל הספר הוא בחלקו מתקפה, או לפחות סאטירה, על התפקיד שלקחו לעצמם כוהני הדת שאין להם שום סמכות קוראנית. כמה שבועות לפני הפאתווה, כתב רושדי ב"אובזרוור": "שבט חזק של כוהני דת השתלט על האיסלאם. הם משטרת המחשבות של ימינו".
העשור הבא היה מסוכן ומבודד עבור רושדי. הוא לווה על ידי שומרי ראש 24 שעות ביממה, ועבר דירה בכל פעם שלשירותי הביטחון נודע על מזימה חדשה להרוג אותו. מכיוון שבאותה תקופה הוחזקו בני ערובה בריטים על ידי קיצונים מוסלמים בלבנון, רושדי התבקש על ידי הרשויות לא לומר או לעשות דבר שעלול להרגיז את השובים.
פוליטיקאים שמרו על מרחק בטוח ממנו. נסיעות, שפעם היו הכוח המניע לדמיונו הפורה, הפכו לסיוט לוגיסטי ומנהלי. הודו, מולדתו, היתה מחוץ לתחום. בריטיש איירוויס ביקשה שלא יטוס אצלה כי זה עלול לסכן את אנשי הצוות. וכשכבר הצליח לטוס לחו"ל, גם ביקורים אצל חברים הפכו לעסק מסובך.
הסופר כריסטופר היצ'נס, חבר ותיק ותומך נלהב, נזכר לאחרונה בביקור של רושדי בוושינגטון: "כשהוא היה אצלי בבית בחג ההודיה בשנת 93 היו איתו בערך חצי תריסר חברים חמושים של יחידות האנטי טרור של ארצות הברית". כשחושבים על זה, קשה לזכור שהאדם במרכז המהומה היה בסך הכל סופר. "פעם אמרתי", נזכר היצ'נס, "שזה היה כמו רומן גרוע של סלמאן רושדי".
השנים שאחרי הפאתווה היו קשות ועתים אף קטלניות לרבים מאלה שהיו מעורבים ב"פסוקי השטן", שלהבדיל מרושדי לא זכו לאבטחה צמודה של שירותי הביטחון. באפריל 89' נזרקו בקבוקי תבערה לעבר קולטס, חנות ספרים בריטית בעלת אוריינטציה שמאלנית, ולחנות של רשת דילונס, מפני שהחזיקו בספרו של רושדי.
חודש לאחר מכן היו פיצוצים בהיי ווייקומב ובקינגס רואד, שניהם בלונדון. פצצה התגלתה גם בכלבו ליברטי שבתוכו יש חנות ספרים של פינגווין (המוציאה לאור של "פסוקי השטן"), ובחנות פינגווין ביורק, צפון אנגליה. מטענים שלא התפוצצו נתגלו גם בסניפי פינגווין בנוטינגהאם, גילדפורד ובפטרבורג.
באוגוסט אותה שנה, נהרג מוסטפה מחמוד מאזה בחדרו מלון בפדינגטון בלונדון, תאונת עבודה שהתרחשה בזמן שהכין פצצה שנועדה לרושדי. בינתיים, נישואיו של רושדי לסופרת האמריקנית מריאן וויגינס לא שרדו את הלחץ של חיים במנוסה ובמחבוא.
רושדי היה בנקודת שפל וכתב מעט מאוד. איימיס כתב אז: "אני אומר לו לעתים קרובות שאם במקום פרשת רושדי זו היתה, למשל, פרשת איימיס, אני כבר הייתי הופך למשהו במשקל 150 קילו, זב דמעות ומלא בסמי הרגעה, בלי ריסים ושערות בנחיריים, ומכוסה בסימנים ובכוויות ממזרק וממקטרת קראק".
רושדי חיפש דרך החוצה. בערב חג המולד של 90' הוא הוציא הצהרה שגורסת ש"אין אלוהים מלבד אללה, ומוחמד הוא נביאו האחרון". תוך שהוא מצהיר כי חידש את אמונתו באיסלאם, אמר שאינו מסכים עם אף דמות בפסוקי השטן ש"משמיצה את האותנטיות של הקוראן הקדוש, או שלא מקבלת את האלוהות של אללה".
הוא הוסיף עוד שלא יוציא את הספר בכריכה דקה. באותו ערב, סיפר אחר כך, הוא כל כך נגעל מעצמו עד שנהיה חולה. "הטרוריסטים הדתיים ניצחו", אמר המחזאי ארנולד ווסקר, תומך של רושדי. היצ'נס נזכר: "אמרתי לסלמאן שזה לא משנה דבר לגבי תמיכתי בו אבל אני לא חושב שזה יעבוד ואני לא חושב שזה מכובד".
שנים אחר כך רושדי יצהיר בפומבי שזו היתה השגיאה הגדולה של חייו, רגע "מטורף" שבו הגיע לשפל המדרגה. בכל מקרה, זה לא שינה הרבה. למרות שחומייני כבר היה מת, אנשי הדת האיראנים אישרו שעדיין יש להרוג את רושדי.
שנה אחר כך היטושי איגארשי, המתרגם היפני של רושדי, נדקר למוות, ואטורה קפריולו, המתרגם האיטלקי, נפצע קשה בתקיפת סכין. ב-93' וויליאם ניגארד, המו"ל של הספר בנורבגיה, נורה ונפצע, ועזיז נסים, המתרגם הטורקי, היה המטרה של פיגוע בעיר סילבס בטורקיה, שבו נהרגו 37 איש בהצתה בבית מלון.
במשך שנים הספר לא הוצג בחלונות ראווה של חנויות הספרים ברחבי העולם, אבל הוא הפך לרב מכר בכמה מדינות, כולל ארצות הברית, ופורסם, למרות הדרישות והאיומים, גם בכריכה רכה. רושדי עצמו נהנה מקריירה מצליחה, כתב עוד שבעה רומנים וספרים נוספים, ואפילו זכה למידה מסוימת של חופש ונורמליות אחרי שהמשטר האיראני הסיר את תמיכתו מהפאתווה ב-98'.
בשורה התחתונה, ההוראה של חומייני להרוג את רושדי והקמפיין שעוררה נכשלו כישלון חרוץ. אבל רושדי ו"פסוקי השטן" לא היו המטרה היחידה של הפאתווה. בהצהרה המקורית שלו, ששודרה ברדיו האיראני, חומייני לא רק קרא להרוג את כל האנשים שהיו מעורבים בכתיבת והפצת הספר אלא הסביר שעליהם למות "כדי שאף אחד לא יעז להעליב את קדושת האיסלאם". במובן זה, הטרור של חומייני התברר כאפקטיבי בהחלט.
מי יעז לכתוב ספר כמו "פסוקי השטן" היום? ואם סופר אמיץ וחסר דאגות יעז, מי יפרסם אותו? נראה שלא סופר ולא מו"ל כאלה יצוצו במהרה על פני השטח, ומשתי סיבות: הראשונה והברורה מאליה היא הפחד. "פסוקי השטן" הוא רומן עשיר ומורכב מבחינה ספרותית, לעתים אירוני, פנטסטי וסאטירי.
למרות מה שנאמר עליו לעיתים קרובות, לרוב על ידי מי שלא קראו את הספר, הוא לא משתלח ישירות באיסלאם או בנביאו. החלקים שעוררו את המחלוקת הגדולה ביותר נמצאים בתוך חלומות או סיוטים של דמות שסובלת מפסיכוזות.
כך שאפילו כשדברי הביקורת קבורים בתת המודע של דמות מעורערת ביצירה בדיונית, אין דרך לברוח מהעריצות המילולית של אנשי הדת. כל משפט עלול להפוך לגזר דין מוות. ומעטים אם בכלל, אפילו בקרב האמנים הנועזים ביותר, מוכנים לקחת את הסיכון הזה.
ג'ונס עצמה גורסת שזהי יצירה בדיונית שקולה, ש"מציגה את דיוקנו של הנביא מוחמד כמנהיג עדין, רחום וחכם, וכגבר בעל כבוד לנשים ולנשותיו". אבל מרצה במחלקה ללימודי המזרח התיכון בשם דניס ספלברג אמר לראנדום האוס שזה עלול לעורר אלימות. המו"לים ביטלו את הוצאת הספר.
"אנחנו נחושים באחריות שלנו לתמוך בסופרים שלנו ובחופש הדיון ברעיונות, אפילו אלה שאולי ייחשבו לפוגעים בידי אנשים מסוימים", נאמר בהודעה של רנדום האוס. "עם זאת, מו"ל חייב לשקול את האחריות הזאת מול אחרות שמוטלות עליו, ובמקרה הזה החלטנו, אחרי דיונים רבים, לדחות את הפרסום למען ביטחונם של הסופרת, עובדי ראנדום האוס, מוכרי ספרים וכל מי שהיה יכול להיות מעורב בהפצה ובמכירה של הספר".
זה כבר הפך למוטו מוכר בשנים האחרונות: אנחנו מגנים על הזכות לחופש הביטוי אבל מעדיפים שלא להשתמש בה במצבים שיכולים לסכן אותנו. רנדום האוס הם המוציאים לאור של רושדי, והוא כעס על מה שראה כסתימת פיות. "זוהי צנזורה מתוך פחד, והיא מהווה תקדים מאוד גרוע", הוא אמר.
בבריטניה נקנה "התכשיט ממדינה" על ידי בית הוצאה עצמאי, גיבסון סקוור. אבל ב-27 בספטמבר 2008 נזרק בקבוק תבערה לעבר ביתו הלונדוני של מרטין רינג'ה, המו"ל של בית ההוצאה. נכון לעכשיו, הוצאתו לאור של הספר בבריטניה נדחתה למועד בלתי ידוע.
הצנזורה העצמית הזאת לא מוגבלת לתחומי הספרות. ראמין גריי, מנהל תאטרון רויאל קורט בלונדון, הודה לא מכבר שהוא לא יתלהב להעלות מחזה ביקורתי כלפי האיסלאם. "צריך לשפוט מחזה לפי האיכויות שלו, אבל בתקופה שלנו זה מאוד קשה מפני שאתה דואג שאם תפגע במישהו, אז כל היוזמה תיקבר בים של מחלוקת. זה גורם לך להיות זהיר".
הרויאל קורט החליט בשנה שעברה לבטל הפקת גרסה חדשה ל"ליזיסטרטה" של אריסטופנס, מכיוון שהמחזה ממוקם בגן עדן מוסלמי. מרכז האמנות ברביקן בלונדון חתך סצנות מתוך "טמבורליין הגדול" מסיבות דומות, וב-2006 האופרה של ברלין ביטלה הפקה של "אידומיניאו" של מוצרט, מפני שהופיעה בה דמותו של מוחמד.
ב-2005 הסירה גלריה טייט את "אלוהים הוא נפלא", פסל של ג'ון לאת'ם שכולל גם עותקים של התנ"ך, הקוראן והתלמוד. בהודעה שפרסם המוזיאון נאמר שזה לא "יאה" באווירה הרגישה של לונדון פוסט 7/7 ( הפיגוע בלונדון ב-7.7.2005). לא פלא שקינן מאליק, המחבר של "מפאתווה לג'יהאד: מקרה רושדי והמורשת שלו", שעתיד לצאת בקרוב, כתב ש"הפאתווה, למעשה, הופנמה".
פחד הוא הסיבה הראשונה לכך שדת גלובלית, שבצדק או שלא בצדק נתפשת כהשראה לטרור, הפכה לנושא אסור ליצירות אמנות ביקורתיות (ולא ביקורתיות). הסיבה האחרת היא סימפטיה ופה חומייני ראה את הנולד.
ב-89 רק מוסלמים השקועים בתאוריות קונספירציה לקחו ברצינות את טענותיו של חומייני ש"פסוקי השטן" הוא חלק ממזימה ציונית-אימפריאליסטית לרדוף את המוסלמים. אבל העולם השתנה מאז. בעקבות אירועי 11 בספטמבר, הפלישה לאפגניסטן ולעיראק, גוואנטנמו ביי והסכסוך המתמשך בין ישראל לפלסטינים-יותר ויותר אנשים מאמינים שהמערב מצוי במלחמה צבאית ותרבותית עם האיסלאם.
במקביל, התבססה הגישה שלפיה המלחמה בעיראק וסבלם של הפלסטינים הפכו לחלק בלתי נפרד ממצבם של המוסלמים בבריטניה ובאירופה. וכך, התנגדות למלחמה נתפשת כתמיכה אקטיבית באיסלאמיזם מבית (העמדה של רבים בשמאל הקיצוני). ביקורת פתוחה על האיסאלמיזם, צנזורה דתית ואלימות נתפשות לפעמים באופן אוטומטי כביטויים של פוליטיקה אימפריאליסטית וניאו?קונסרבטיבית.
למרות כמה יוצאים מהכלל, אישי תרבות רבים בשמאל העניקו לרושדי את מלוא תמיכתם בזמן שפורסמה הפאתווה נגדו. אפילו מבקרו של "פסוקי השטן", הסופר המצרי בעל פרס נובל נג'יב מחפוז, שחש שהספר הוא עלבון לאיסלאם, חתם על עצומה שאמרה ש"אין חילול השם שמזיק לאיסלאם יותר מהקריאה לרצוח סופר". חמש שנים מאוחר יותר נדקר מחפוז בצווארו על ידי קיצונים איסלמים.
בשנים שעברו מאז הפאתווה היו עוד הרבה נקודות חיכוך שבהן אמנים וסופרים קיבלו איומים, הותקפו או נהרגו בגלל שביקרו את האיסלאם, ולא כולם היו מוסלמים. היצ'נס חושב שזו התפתחות שרבים מתעלמים ממנה.
"סלמאן גדל כמוסלמי", הוא אומר, "אז בתאוריה הוא בתחום השיפוט. אפשר לשפוט אותו כמשומד, ואת אותו הדבר אפשר לעשות לטסלימה נסרין (הסופרת מבנגלדש שספגה איומים על עריפת ראשה והוצע לה מסתור בפריז). אבל רבים לא שמים לב שגם לא מוסלמים, כמו המאיירים הדנים, עמדו תחת איום באלימות על שביקרו את האיסלאם. זה די חדש, וזה צריך להיות יותר שנוי במחלוקת ממה שזה היום".
למרות כל אלה, רק מעטים מאלו שהפכו למטרות של קיצונים איסלאמים בעקבות הפאתווה של רושדי קיבלו תמיכה בלתי מסויגת מהקהילה הליברלית. להפך. הקולנוען ההולנדי תיאו ואן גוך נרצח באמצע רחוב הומה באמסטרדם, ושותפו ליצירת הסרט, אייאן הירסי עלי, קיבל איומים ברצח וזכה להגנה של המשטרה. המאיירים הדנים שציירו את הנביא מוחמד נאלצו לרדת למחתרת. בכל אחד מהמקרים המסוקרים האלה, קורבנות ההפחדה נענשו והורחקו על ידי גל עוטף של ביקורת מחמירה.
"אנשי ימין", "פרובוקטורים", "ריאקציונרים" ו"גזענים" הם חלק מהכינויים היותר מאופקים שניתנו כלפי המוזכרים למעלה על ידי מבקריהם הליברלים. אבל המילה שמוטחת בתדירות הגבוהה ביותר ביורשיו של רושדי היא איסלאמופוביה. כיום, כמעט כל ביקורת על האיסלאם או על מי מחסידיו, תגרור האשמות בדבר איסלאמופוביה.
לדוגמה, בסרט הדוקומנטרי Undercover Mosque מ-2007 חשף ערוץ 4 הבריטי מטיפים שונים שיצאנו בהצהרות שנאה ואלימות נגד נשים, יהודים, הומוסקסואלים וכופרים. לפי כל קנה מידה עיתונאי זה היה סרט מאיר עיניים וחשוב.
אבל לא המטיפים המסיתים עמדו בעין הסערה שפרצה לאחר השידור אלא יוצרי הסרט, שמצאו את עצמם בחקירה בנוסח האינקוויזיציה. המשטרה ניסתה להעמיד אותם לדין על שידור "חומר שעלול לעורר שנאה גזעית". וכשזה נכשל, הפנו המתנגדים את הסרט לאחראי על השידורים בבריטניה. לקח תשעה חודשים לפני שיוצרי הסרט נוקו מכל אשמה ותדמיתם המקצועית שוקמה.
כמובן, מעטים חשו סימפטיה כלפי המטיפים שנראו בסרט, אבל רבים יותר רצו להביע סימפטיה למוסלמים בכלל, שאותם הם ראו, לא בלי סיבה, כמיעוט ערוך לקרב. ועבור בעלי הכוונות הטובות, הדרך הטובה ביותר לעשות את זה היתה לגנות את כל מי שמבקר מוסלמי, בלי קשר למידת הקיצוניות שלו.
מוסלמים, על כל ההבדלים הרבים ביניהם, הותכו לגוש סוציו-אקונומי תרבותי אחד. להביע התנגדות להיבט אחד של האיסלאם או לבקר מנהיג או פלג מוסלמי-הפך, בהגדרה, להבעת התנגדות לכל המוסלמים. "פסוקי השטן" היה מקרה המבחן הראשון של אחווה מוסלמית, שבה מוסלמי אמיתי אמור להיות בעד איסור על הפצת הרומן, ומוסלמי עוד יותר אמיתי צריך לתמוך בהריגתו של רושדי.
אינייאת בונגלאוולה, דובר מטעם המועצה המוסלמית של בריטניה, עובר את שני המבחנים בציונים מזהירים. הוא חווה, במילותיו שלו, "התרוממות רוח" כשחומייני הוציא את הפאתווה. "זו היתה תזכורת מבורכת לכך שהמוסלמים הבריטים לא צריכים להתייחס לעצמם כאל מיעוט קטן ושביר, הם חלק מתנועה גלובלית חזקה".
כיום הוא מקבל את זה שהאיסור על הספר היה מוטעה, למרות שהוא אסיר תודה על ההפגנות נגדו. "זה היה רגע מכונן בהיסטוריה המוסלמית", אמר . "זה איחד את המוסלמים. לפני זה הם נתפשו כקהילות אתניות נפרדות, אבל'פסוקי השטן' איחד אותם ועזר להם לפתח זהות מוסלמית, שלבטח מעוררת את זעמו של סלמאן רושדי".
סיבה אחת לזעם של רושדי היא שלא הוגן להשליט זהות שמחושלת על ידי אלימות וצנזורה-על שני מיליון בריטים. קינן מאליק אומר שזה מיתוס ש"כל המוסלמים נעלבו מ'פסוקי השטן'. לרוב המוסלמים לא ממש היה אכפת מזה". אבל כמו ברוב הוויכוחים הפוליטיים, גם במצעד הזהות הספציפי הזה, לאדישות לא היתה דריסת רגל. במקום זה, מנהיגי הציבור הקולניים ביותר זכו בתואר "הנציגים האותנטיים של המוסלמים בבריטניה".
כך שחומייני עלה על משהו. הכוונה המוצהרת של הפאתווה שלו היתה להגן ולחזק את אנשי הדת, ואחת מההשפעות שלו היתה ביצירת סוג של פסאודו כהונה, מעמד של אינטלקטואלים ומיליטנטים שמתיימרים לדבר לא בשם 1.5 מיליארד מוסלמים ברחבי העולם.
בו בזמן, בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, סוג חדש של אנשי דת ומטיפים פונדמנטליסטים, לרוב כאלה שנמלטו ממשטרים רודניים במזרח התיכון, החל לקבל תמיכה מציבור בוחרים מאוכזב שהפך ליותר רדיקלי במחאה שלו. לדברי הסופרת המוסלמית אייאן עלי, "הפרדוקס בבריטניה הוא שרוב הספרות הרדיקלית ומרבית המסגדים הקיצונים עברו לכאן מסוריה, מצרים וערב הסעודית, התמקמו במערב הליברלי, מקום בו יש חופש דת וחופש ביטוי, עם המטרה הביזארית של הרס אותן חירויות".
ב-20 השנה שעברו מאז הוצאת הפאתווה, הקריטריונים למה נחשב ויכוח תרבותי במערב הפכו קשוחים יותר ויותר. אם האיסלאם של חומייני שיחק תפקיד מרכזי בהגדרה מחדש של מה מקובל ומה לא, היום זה כבר לא הגורם היחיד. גם דתות אחרות נכנסו למשחק הצנזורה. גם מל גיבסון טען, שארגונים יהודיים ניסו להתערב בחופש האמנותי שלו כשיצאו נגד "הפאסיון של ישו".
במבט לאחור, נראה ש"פסוקי השטן יצא בנקודת מפנה בשיח הפוליטי. לאורך מרבית המאה ה-20 ניטש מאבק נגד האפליה על בסיס גזע ומעמד-היבטים בקיום האנושי שעוברים בתורשה או שנקבעים על ידי הסדר חברתי.
בגלל מגוון סיבות, מעמד וגזע הוחלפו בתרבות, והדגש עבר למלחמה באפליה על בסיס תרבותי. הגישה הרווחת היא שכל התרבויות נחשבות שוות, ולכן כל מרכיביה של התרבות-דת, מסורת, אמונות-צריכים להיות מוגנים מהערכה ביקורתית. החופש לשנות את מערכת האמונות שלך, לדחות את המסורות עליהן גדלת ולהטיל ספק בדת שלך הוא מה שמבדיל אינדיבידואלים מחברי קולקטיב כפוי. חופש שכזה מצריך דיון וביטוי של רעיונות שאולי לא ערבים לחכם של אחרים. דיון כזה מתרחש לעתים רחוקות יותר ויותר.
בשנים האחרונות נוצרה זהות בין כיבוד תרבות האחר לריסון כל ויכוח תרבותי. במידה רבה, הרגישות לתרבויות אחרות הושגה על ידי כפייה-מודל הפאתווה. אבל היה גם אימוץ יתר של הנימוסים המולטי-תרבותיים, כשהעיקרי ביניהם הוא החובה לא להעליב. וכשזה נכשל, הממשלה שמחה לעזור עם חקיקה. לפני שלוש שנים מנע קול בודד העברת חוק בפרלמנט בלונדון (התקנה לשנאה דתית) שקבע עד שבע שנות מאסר למי שיימצאו אשמים בשימוש בשפה פוגענית, אפילו אם העלבון לא היה מכוון והתבסס על עובדות.
זאת ועוד, תחת חוקי אנטי טרור דרקוניים, חומר קריאה רב הוצא אל מחוץ לחוק. זאת אחת האירוניות הנוראיות של הסכסוך עם האיסלאם הריאקציונרי. ב-89' הממשלה הב?ריטית הגנה על חופש הביטוי נגד קיצונים איסלמים. ב-2009 קיצונים איסלאמים כבר יכולים להאשים את הממשלה הבריטית בפגיעה בחופש הביטוי.
רושדי המשיך הלאה והשאיר את שנות הפאתווה מאחור. הוא החליף דירות, חי במומביי ובלונדון, עבר לניו יורק (רק מקרה ששלוש הערים סבלו ממתקפות של טרור איסלאמי?). אבל "פסוקי השטן" היה ונשאר ספר על המאבקים שבנדודים והחיכוכים שבחילופי תרבות. הוא לועג לכל מיני מטרות, גם אמריקה ובריטניה. ומעל הכל, הוא ממחיש את האמונה שאין דבר יותר קדוש מהחופש לשאול מהו קדוש. 20 שנה מאוחר יותר, זהו עיקרון שצריך לזכור, בדחיפות.
נא להמתין לטעינת התגובות
