דן בניה סרי שב אל ביתו
הצורך בחיבוק של ההורים המתים. הצורך בכתיבה כדי להגיע אליהם. הצורך בשדים כדי לבדות סיפורים לא מוסריים. הצורך לתת קול לחריגים בגלל הדוד המשוגע שהוחזק בכלוב. דן בניה סרי מוציא את "אדם שב אל ביתו" ומדבר על החסכים והחומרים שעיצבו את חייו
כמעט 30 שנה עברו מאז יצא "עוגיות המלח של סבתא סולטנה" (הוצאת ניומן, תשמ"א), שהפך את דן בניה סרי מפקיד ממשלתי זוטר לסופר מצליח. בגיל 73, אחרי ארבעה ספרים נוספים ("ציפורי צל", "מישאל", "דגים מתים ביפו", "חתונה בוכרית"), הוא מוציא השבוע את "אדם שב אל ביתו" (כתר), קובץ סיפורים אוטוביוגרפי שהקריאה בו משולה להאזנה לקולו של מספר סיפורים המוליך את הקורא בעזרת לשונו הציורית-עסיסית בין סמטאות השכונה שבה גדל בירושלים.
בקובץ שבות ומופיעות דמויות פגומות ומיסטיות המוכרות מספריו הקודמים ולצדן חוויות חזקות מילדותו ובראשן מות אביו והשלכותיו על המשפחה.
סרי, שהיה בן 11 כשנרצח האב בידי צלף ערבי, מסרב לסלוח על מכות האיוב שנחתו על אמו, שנותרה מטופלת בשבעה יתומים ונאלצה לעבוד כמנקה מחראות וחדרי מדרגות. "אלוהים מופיע בספר מדי פעם בהערות שאין בהן תחושה שמופיע מולו אחד מחסידיו האדוקים", הוא מציין בכאב. "זהו ספר שבו לראשונה אני מדבר אל העפר, אל אותם שוכני עפר שהיו חלק מהתפאורה האנושית שחיבקה אותי בילדותי. זו פעם ראשונה שאני מתקרב אל אבא ואמא במגע של כמעט טווח נשיקה".
בניגוד לחיים באר ב"חבלים" ועמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", שהתעמתו עם הטריטוריה ההורית ברומנים רחבי יריעה, אתה בחרת לכתוב סיפורים קצרים, רוויי אנקדוטות והומור, וגם בהם אין עימות ישיר. למה?
"קודם כול הייתי צריך להפגין אומץ אמיתי כי אינני יכול בתמונות הללו לזייף. אני לא רוצה לראות את אבא ואמא שלי מסתכלים בי ואומרים'למה התכוונת?'. אני רוצה שהם יעריכו ויאמרו: אכן אתה ראוי לכתוב עלינו, אכן אתה ראוי לגעת בנו.
"לי אין את האומץ לקחת את אמא ואבא שלי ולהניח אותם על מזבח הניתוח כמו שחיים באר עשה. בזמנו הוא שלח לי את 'חבלים', שבו הוא צלל אל נוף ילדותו באופן, ואני אשתמש בביטוי דוחה, כירורגי ממש. בעקבות ההתרשמות האדירה שלי כתבתי לו: 'חיים, אני לעולם לא הייתי מסוגל להתעמת עם הוריי בדרך האמיצה שבה אתה התעמתת עם הוריך.
"נדמה
מתוך חשש?
"ודאי. כי אני יודע שאין לי את הדרך. כל הכתיבה שלי אינה אלא תרגום של זעקות למילים. ניסיון להצפין דמעות רותחות בתוך אותיות מתות. אני עוזר לעצמי באמצעות הכתיבה לשכוח. אני צולל לעולמות ולתקופות שאמא הייתה בהן ואבא היה בהן ודרך העולם שלהם אני מנסה לחזור לאותן תקופות שחסרות לי עכשיו. אבל כשאני קם מהשולחן אני יודע שזה היה רק חלום בדוי. מין מסכת שווא. אני חוזר ואומר לעצמי: דן! את כל אלה היית מוכן למחוק תמורת חיבוק אחד של אמא, תמורת הליכה עם אבא".
זאת אומרת שהמילים אינן יכולות להתחרות עם המוחשי?
"לעולם לא. וזו אולי הסיבה שהכתיבה, עד היום האחרון, לעולם תהיה מחלה כרונית. איך כתב ביאליק? ושירת חייו באמצע נפסקה. ביאליק הרי לא הצליח ללדת ילדים באמצעות השירה".
אף שסרי פונה אל שוכני העפר, כדבריו, הוא לא מאמין בתחיית המתים. "איש לא יצא מעולם הרפאים", הוא אומר בצער, "ואני משלה עדיין את עצמי, אולי מתוך תפילה פנימית, לאמץ את המוות כחבר ולא כגורם מאיים. אני מנסה להתפייס איתו כי אולי באמצעותו, כשתגיע שעתי, אגיע אל היקרים לי שבאיזשהו מקום לא הספקתי לחוות אותם".
נשמע כמו תחושת החמצה כבדה.
"ודאי שזו תחושת החמצה אם אני עוזב עולם בתקווה שהמתים ישלימו לי את תפילותיי, אבל להגיד שהחמצתי ממש זו מילה לא הוגנת, כי החיים בכל אופן העניקו לי הרבה. הרי לא אוכל לעולם להשתחרר מהחיבוק העצום שהעניקו לי הקוראים שלי.
"זה מעניק לי תחושה של גאווה פנימית שאני פרי שנתן צוף משלו. אבל אם יש לי משהו לומר על כך שהחיים שלי הם לא החמצה, ואני אומר זאת במלוא כובד העוצמה הנפשית, זה בעיקר בגלל אשתי, שזיכתה אותי בשני ילדים ובחמישה נכדים. הם בשבילי התחושה שלעולם, אבל לעולם, לא אוכל לומר שחיי היו החמצה. אולי רק ברמה הנפשית הנקייה כשאני נמצא עם השדים ועם הלילה ועם החושך".
שדים ואופל הן מילים שגורות בפיך.
"השדים זה כינוי לעולם היצירתי שלי. כשאני קורא בדיעבד מה שכתבתי אני אומר שרק שדים או איזה כוחות אפלים לא רציונליים יכולים לברוא את העולם הזה. לפעמים מה שאני כותב מנוגד לגמרי לעולמי המוסרי. למשל, כשנתתי לאמי את 'עוגיות המלח' עם הקדשה, היא אמרה: הרגת שם תינוק! איך אפשר? למה ההתנהגות הזו?
ואני לא ידעתי שהחוקיות של העולם האפל שלי יצרה את זה, שהתינוק של קלרה מהסיפור יהיה צריך למות, כי אני בעולם הרציונלי לא מסוגל לחשוב על מוות. כשאני מגלה מקק אני מזעיק את אשתי ועוד שלושה שכנים שיסלקו אותו, אז שאני ארצח תינוק??
הכתיבה שלך מזוהה עם תרבות מזרחית ויש בה הרבה מן הפולקלור. אתה לא חושש שהשילוב הזה מקבע סטריאוטיפ וגם מונע מכתיבתך לנסח איזשהו מכנה משותף אנושי?
"המילה פולקלור מטעה כי פולקלור בעולם המזרחי הוא מילה נרדפת לתרבות, אז אין ממה לפחד. אנחנו מפחלצים את המשמעות ומצמצמים את המילה פולקלור לתפיסת עולם עדתית. כשאני מתאר פולקלור זו דרך התנהלות תפאורתית-כך התנהלו אז החיים".
אתה אומר שאלו הם בעצם חומרי חייך.
"בדיוק. כי בסיפור שהתרחש בשנות ה-30, ה-40, ה-50, אין לי אפשרות לתאר את זה אחרת. אם אכתוב סיפור מזרחי על תקופתנו, אכתוב את זה אחרת כי העולם המזרחי משופע היום באקדמאים, והאישה בו כבר לא אישה שותקת. אבל בעולם המזרחי שאני הכרתי האישה הייתה כפופה למערכת פטריארכלית. הזכר היה שולט וממש כמו בלול של תרנגולות כולן חיכו לרגע שבו יזכו בתור שלהן והתרנגול ייפול עליהן ויעבר אותן.
"היו סופרים בעבר שכתבו על העולם המזרחי והפכו את הפולקלור לעיקר. אצלי זה לא כך. אני מעמת את הדמויות שלי עם יצרים שהם בעלי מכנה משותף לכל אדם. כשמזרחי טובל את היד במים רותחים וצועק'אי' הוא צועק את אותה צעקה שצועק ילד צרפתי או ילד גרמני. אני הולך אל אותה צעקה וזו נקודת המוצא של ההתעמתות".
ובכל זאת עולה התחושה שאתה חי ויוצר בתוך בועה סגורה של ירושלמיות מזרחית. שלא היית משתלב בסביבה או ארץ אחרת.
"אני מאמין שהאדם אינו אלא תרשים נוף הולדתו. אבל האמת היא שעלית על משהו מאוד נכון כי אני אף פעם לא יצאתי את גבולות הארץ ואני חייב לומר שזה פצע. פצע לא בגללי אלא בגלל אשתי, שהייתה מאוד רוצה שאהיה לה בן לוויה בחו"ל. אבל מה לעשות, אני לא מסוגל לעלות על מטוס. כשמטוסים עוברים מעל הבית שלי אני רץ להחליף לבנים, אז שאני אעלה על מטוס?".
שכונת ילדותך מאוכלסת בדמויות פרוורטיות, חריגות ואומללות. מאין נובע הצורך לכתוב על היוצא דופן?
"הוא נובע מדודי, אחי אבי, שהיה משוגע למחצה ואדם אומלל. כלאו אותו בכלוב, שני מטרים על מטר, בחצר, כדי שלא לחשוף אותו לסביבה, כי בשכונה שלנו בן משוגע היה קללה-משפחה עם בן משוגע הייתה משפחה שצריך לדחות אותה שמא זה מידבק. הוא היה כלוא שנים עד שיום אחד מצאו אותו מת. תמיד היינו סוגרים את שער החצר במנעול כשהיו מוציאים אותו כמו כלב לעשות צרכים.
"פעם אחת הוא יצא באקראי והייתי בחצר עם אחותי הקטנה בת הארבע וחצי. והוא, שכל כך חיפש קרבה אנושית, לכד אותה בין כפותיו וחיבק אותה. כל כך נבהלתי כי חשבתי שהוא רוצה להרוג אותה וזעקתי: 'אמא, אמא, שמשון רוצה לאכול את נורית'.
"אז אמא שלי יצאה וחשבתי שהיא תסתער עליו עם פטיש כדי לחלץ מתוכו את בת הזקונים שלה, אבל היא ליטפה אותו ואמרה לנו: 'טיפשים, הוא רק רצה לנשק אותה'. התמונה הזו כל כך זעזעה אותי שאת 'חתונה בוכרית' כתבתי לכבודו כדי לנסות ולתאר איך מבעד לקליפה החיצונית והמכוערת, מסתתרת זעקה נואשת לקרבה".
פרט לכתיבה (וסרי לא משתמש במחשב. "מה לעשות", הוא מחייך, "אני תקוע עדיין בדור הפיילה"), כבר שנים שהוא עורך סיורי קבוצות בירושלים תחת השם "ארגז החול של ילדותי". וממש כפי שקולנוע רקס משירו של יוסי בנאי כבר לא קיים, כך גם השכונה הבוכרית, על בתיה הקטנים, דלתותיה הפשוטות וגגות הרעפים המטים לנפול, השתנתה לבלי הכר.
אך סרי, כמי שמסרב להאמין לשינויים, ממשיך להתרוצץ ברחובותיה, שנהפכו עם הזמן לעורקי תנועה רחבים כשבעקבותיו קבוצות סקרניות של מאזינים. "אני לא אתן לאף אדם, אם זה מסיבות לאומניות או מסיבות דתיות, שיקרע ממני את הנוף שהיה לי", הוא מכריז ממש בצעקה. "הקהל שמלווה אותי לא יודע שלא עומד לידם אדם שצוחק ומספר בדיחות והלצות, אלא אדם שבאמצעות ההלצות שהוא מספר הוא בוכה על נוף ילדותו".
ומי הקהל שמלווה אותך?
"מכל הסוגים. מגיעים אנשים פשוטים, כמו אמא ואבא שלי, וגם אנשים מהפסגה האקדמית, וכולם יוצאים נרגשים. הם לא מתביישים להתוודות שהם בכו. לפעמים בתום המפגש באות אליי תימניות, אפילו מראש העין או מאליכין, ומנשקות לי את היד, כמו שאמי המנוחה הייתה מנשקת אותנו בערבי חגים, ואומרות: 'אוי כפרה יא רוחי כמה עשית לנו טוב'.
"ופתאום אחת מהן אומרת לי 'תשמע אתה מזכיר לי את האמא שלי ואת האבא שלי'. ואני אומר, 'אני לא מזכיר את האבא והאמא שלכם, אלא אני מזכיר את האבא והאמא שלי ואתם תוך כדי הסיור עזרתם לי להדליק נר נשמה לזכרם'".
נא להמתין לטעינת התגובות
