שממה רוחנית: מדוע בורחים הסטודנטים מהחוגים לספרות?
הגיע הזמן שהפקולטות למדעי הרוח יבדקו את תרומתן שלהן לבריחת הסטודנטים, במקום להאשים אותם בחומרנות
עד לתקופה המודרנית עיסוק קבוע בתרבות וברוח היה נחלתם הכמעט בלעדית של העשירים והמפונקים - היחידים שיכלו להרשות זאת לעצמם. רוב האנושות עסקה במאבק הישרדות אכזרי והיתה בכלל אנאלפביתית. המעטים שידעו לקרוא השתמשו במיומנות הזאת כדי ללמוד כתבי דת.
רק עם התגברות החילון במאה ה-19 הוקמו החוגים הראשונים לספרות באוניברסיטאות, שהתיימרו לתפוס את מקומה של הדת - כלומר לספק לתלמידיהם מצע לשכלול רוחני ומוסרי. החוגים לספרות תופסים, אם כן, רגע חולף בלבד בהיסטוריה האנושית, טעות סטטיסטית שאולי תתוקן בקרוב. ואכן, הירידה בהרשמה לחוגים אלה אינה מאפיינת רק את ישראל, אלא את העולם כולו.
כבר באמצע המאה ה-20 הנחיתו הנאצים מכה אנושה על האשליה כאילו צריכה של תרבות גבוהה מעדנת את הנפש והופכת את האדם לטוב יותר. מכה אנושה, אך לא קטלנית. הציונות במיוחד ידעה להשתמש בספרות כדי לספק לקוראים תחליף לדת שעזבו, לבטא את רגשותיהם וכאביהם העמוקים ביותר, להניעם לפעולה, לספק להם זהות והצדקה.
כל זה נגמר מתישהו במחצית השנייה של המאה הקודמת. הספרות ולימודי הספרות נסוגו מיומרתם להחליף את הדת, לגבש את הלאום, לחגוג את האני ולהציע לקוראים אמיתות נצחיות וכלליות. הם התגלגלו להפך מזה: לתיאולוגיה של ספק, לשאיפה לפרק את הלאום ואת האני ולחיוך מלא בוז כלפי הרעיון של אמיתות מוחלטות.
בהקשר הישראלי, את התקווה לעתיד טוב יותר שסיפק הנרטיב הציוני-לאומי החליפה התפלשות קתולית מזוכיסטית בעבר בעייתי ובאשמה. סטודנט יהודי שיבקש ללמוד ספרות ישמע שוב ושוב את המסר שהוא בן לעם חמסן וקולוניאליסטי ושמדינתו הוקמה על אדנים של ניצול והדרה. הוא ישמע זאת בז'רגון מנוכר, מלא מונחים חמקמקים וקשים להבנה
במקומם יש דגש מוגזם על יצירות מראשית הספרות העברית החדשה שכתבו תלמידי חכמים אשר עזבו את הישיבה בשפה שאינה תמיד מובנת לסטודנטים של היום ועל בעיות שאינן מטרידות אותם.
לא שספרות ולימודי ספרות יכולים להתעלם מההיסטוריה או מההתפתחויות בשדות אחרים של הרוח. אבל בתנאים כאלה, אין להתפלא שמספר לומדי הספרות דומה למספר המשתמשים במצלמות פילם, עוד שריד מהמאה הקודמת.
אם בארה"ב מהווים כישורי ההוראה כ-50 אחוז ממשקל ההחלטה אם לקלוט מרצה, האוניברסיטאות בישראל מתחשבות כמעט רק בכישורי המחקר. הדבר מאפשר למרצים משעממים להתקבל לאקדמיה על חשבון חוקרים מעט פחות טובים, אבל כאלה שיודעים לרתק כיתה. ברפואה באמת עדיף לתת את התקן למי שימצא תרופה לסרטן, אבל התפקיד המרכזי של החוגים לספרות הוא לספק חוויה רוחנית משמעותית לסטודנטים ולהאהיב עליהם את היצירות, בעיקר בדור שבו הקריאה אינה דבר מובן מאליו. וזה משהו שמרצים משעממים אינם יודעים לעשות.
אם להוסיף לכל אלה את הירידה במעמדו ובשכרו של המורה בישראל, עד לרמה שאין בה לא פרנסה ולא כבוד, ברור מדוע כמעט איש אינו מעוניין ללמוד תחום שזהו העתיד המקצועי שהוא מציע.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם