סוד התנין הגדול: פרשת בא
גם בתוהו יש איכות של עומק הקדושה. ישנו מקום בו הם אחד. לא מקום ש'מעבר לטוב ולרוע' ממנו מביט הקב"ה במבט של השתוות אדישה, אלא מקום בו עומק הרוע הוא הוא עומק הקדושה. יעקב מאיר קורא את פרשת בא דרך המשקפיים המיתיות של הזוהר
פרעה, המלך הרשע, פרעה שלא ידע את יוסף, פרעה התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, לא מלך טיפש – מלך חכם ורשע, מלך התוהו. מולו - משה, נביא ה', הדמות הקוטבית לפרעה, פרעה באדום, משה בלבן, פרעה הרע, משה הטוב. משה גדל בבית פרעה, זכרונותיו הראשונים, ראשית צמיחת הטוב ודרישת הצדק שבו משם באו, מבית הרע. הטוב יוצא מתוך הרע, האור ניכר מתוך החושך.
ומשה מצוּוה לבוא אל פרעה. הטוב מצווה ללכת אל הרע, ללכת אל הפכו שהוא גם מקורו. הדרמה שבפסוק נדמית כדרמה לאומית, הוליווד המחיזה אותה כדרמה פרסונאלית, אך ניתן לקרוא אותה גם כדרמה קוסמית.
אך היכן עומד הקב"ה בדרמה הזו? היינו אומרים – לצד משה, הקב"ה כולו טוב והוא עומד יחד עם משה בצד המואר של הבמה ומשם מושך בחוטים ומביים את ההצגה. משם הוא שולח את משה אל פרעה. אך הזוהר קורא בפסוק את יחסי הכוחות שאינם נאמרים באופן גלוי. 'מה כתיב בא אל פרעה, לך אל פרעה מבעי ליה' – מדוע כתוב 'בא אל פרעה' – 'לך אל פרעה' היה צריך להיות כתוב. אם היה הקב"ה נמצא יחד עם משה מצדו האחד של המתרס הוא היה משלח אותו אל הצד השני בלשון 'לך', אבל הקב"ה אומר 'בא', כמזמין, כקורא אליו.
"ולמה לא כתיב 'לך אל פרעה'? כיון שאצל הקב"ה אין שייך 'לך' כי מלא כל הארץ כבודו." (ר' מנחם מנדל מקוצק. 'אמת ואמונה', רל"ד) הקב"ה נמצא גם שם, גם בעומק התוהו. 'אֶבְרַח מִמְּךָ אֵלֶיךָ' אומר ר' ישראל נג'ארה וגם משה רבינו בא אל המקום ממנו יצא, אל פרעה, אל עומק התוהו. מלשון 'בא' לומד הזוהר שגם בתוהו יש איכות של עומק הקדושה. ישנה זהות מסויימת בין הקדושה לבין התוהו, ישנו מקום בו הם אחד. לא מקום ש'מעבר לטוב ולרוע' ממנו מביט הקב"ה במבט של השתוות אדישה, אלא מקום בו עומק הרוע הוא הוא עומק הקדושה. החשכה והאורה אינן הופכות לממוצע חיוור בבואן במפגש לפני אדון הכל. 'חשכה כאורה לפניו' יש משהו זהה בחשכה ובאורה.
בקדושה, כמו גם בטומאה, יש יסוד טוטאלי, פורץ. הבריאה עצמה קשורה בשני ההפכים הללו, התנועה הראשונה שעשה הקב"ה היתה תנועת חיובית 'בראשית ברא' ומיד אחריה צעד לאחור 'והארץ היתה תוהו ובהו'. אין אור בלי חושך ואין טוב בלי רע כרוך בעקביו. לא כסרח עודף, אלא כחלק אימננטי מן הקיום. היכולת ליצור קשורה גם ביכולת להרוס ולא לחינם דרשו המקובלים כי דווקא האשה שלה הכח להוליד היא זו שהדינים אוחזים בה.
כתשובה על השאלה מדוע אמר הקב"ה 'בא' במקום 'לך' מגלה רשב"י סודות 'שהם מדובקים למעלה ולמטה' כלשונו: אלא דעייל ליה קודשא בריך הוא אדרין בתר אדרין, לגבי תנינא חדא עלאה תקיפא, דכמה דרגין משתלשלין מניה, ומאן איהו, רזא דתנין הגדול. – אלא שהכניסו הקב"ה (את משה) חדרים אחר חדרים אל תנין אחד עליון חזק שכמה דרגות משתלשלות ממנו, ומי הוא? סוד של התנין הגדול.
הקב"ה מזמין את משה, 'בא', ומכניסו פנימה, אל תוכו, 'אדרין בתר אדרין' ושם בפנים פוגש משה בסוד מסודות הא-לוהות, בתנין הגדול הרובץ בתוך תוכו של הקב"ה. בפרעה השוכן בתוכו. משה יצא מבית פרעה וברח אל מדין, ועתה בשובו הוא אמור להתמודד בצו הא-לוהי מול פרעה, והנה הוא מגלה שהרע המוחלט קיים גם בתוך המוחלט המצווה, בתוך א-לוהיו.
ומשה דחיל מניה, ולא קריב אלא לגבי אינון יאורין ואינון דרגין דיליה, אבל לגביה דחיל ולא קריב, בגין דחמא ליה משתרש בשרשין עלאין. – ומשה ירא מפניו ולא התקרב אלא אל אלו היאורים ואלו הדרגות שלו, אבל ממנו ירא ולא התקרב משום שראה שהוא מושרש בשורשים עליונים.
המאבק הוא מאבק קוסמי, הקב"ה שולח את משה להיאבק בפרעה, אך פרעה מסתבר להיות איבר מאיבריו של הקב"ה. משה, כבן תמותה, ירא מלהתקרב אל התנין, אל שורש הרוע, מכיוון ששורשיו גבוהים ועמוקים כל כך והוא מותיר את המאבק לקב"ה עצמו. זהו מאבק פנימי בתוך הא-לוהות, בין הרצון לגאול ולהוציא את העם ממצרים לבין קשי הלב - התכונה המלכותית שגם הקב"ה איננו חסר אותה.
יחזקאל העמיד את המאבק בפרעה כמאבק אישי של הקב"ה מול התנין 'דבר ואמרת, כה אמר ה' א-להים, הנני עליך פרעה מלך מצרים התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו אשר אמר לי יאורי ואני עשיתיני'. (יחזקאל כ"ט)
ומהו חטאו של פרעה בכל הסיפור הזה? הרי
בעייתו של פרעה איננה היותו רע, בעייתו היא שהוא לא מבין את חלקו במציאות הקוסמית וטוען לאוטונומיות של הרשע בעולם 'לי יאורי ואני עשיתיני', הוא מוציא עצמו מן ההוויה המושגחת והנבראת, איננו נכנע לקב"ה ומכריז על 'רפובליקת היאור'. לכן יעלה אותו הקב"ה מתוך יאורו וישליך אותו ואת כל צבאו במדבר, מאכל לעוף השמים.
כיון דחמא קודשא בריך הוא דדחיל משה ... אמר קודשא בריך הוא, הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו, וקודשא בריך הוא אצטריך לאגחא ביה קרבא ולא אחרא, כמה דאת אמר אני ה'... – כיוון שראה הקב"ה שירא משה ... אמר הקב"ה 'הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו', והקב"ה הצטרך לצאת מולו לקרב ולא אחר, כמו שנאמר 'אני ה''...
כאן מתחיל אחד הקטעים הטמירים והיפהפיים ביותר בזוהר, סוד התנין הגדול. בו מתואר היאור האפל של התנין שנמשך והולך מטיפה שיצאה מהצד השמאלי של מערכת השתלשלות השפע לעולם, הצד האחראי על מידת הדין. טיפה זו מתחלקת לשלוש, ושוב הפעם לשלוש ותשע הטיפות הופכות לתשעה יאורים הסובבים בכל הרקיעים. תשעת היאורים הללו נשפכים ליאור האחד של התנין הגדול. יאור זה הוא 'בסיס האם' של התוהו בעולם, והוא משתלשל מן הספירות העליונות כלומר - מקורותיו הם א-לוהיים. אך התנין השוכן בו מדמה בליבו כי 'לי יאורי ואני עשיתיני' - שהיאור איננו חלק מן התמונה הקוסמית הגדולה, שהוא מהווה מערכת נפרדת, נגטיבית ואלטרנטיבית לבריאה. חטאו של התנין הוא חטא ההיבריס, הגאווה.
ישנו רע. הוא קיים בעולם. הוא קיים גם בקב"ה, אך הרע הזה מדמה בנפשו שיש לו קיום עצמאי. כיצד יילחם בו הקב"ה? קודם כל – הוא עצמו ילחם בו, ללא שליח. ולאחר מכן – בכלי רב העוצמה ביותר שיש בידו – בכח הבריאה.
אמר רבי שמעון, עובדא דבראשית חבריא לעאן ביה וידעין ביה, אבל זעירין אינון דידעין לרמזא עובדא דבראשית ברזא דתנין הגדול, ועל דא תנינן דכל עלמא לא משתלשלא אלא על סנפירוי דדא. – אמר רבי שמעון, מעשה בראשית החברים עוסקים בו ויודעים אותו, אבל מעטים הם שיודעים לרמז את מעשה בראשית בסוד התנין הגדול, ועל זה שנינו שכל העולם לא משתלשל אלא על סנפירו של זה.
אז מתחיל ר' שמעון לדרוש במעשה בראשית מן הפרספקטיבה של מעשי התנין הגדול. התנין השיב 'רוח על פני תהום', מולה השיב הקב"ה 'רוח על פני המים' והקב"ה הכה רוח ברוח וברא את העולם. אז עלה התנין מתוך התהום והתנגד לבריאת האור, אך הקב"ה הכה אותו בראשו, הוריד אותו למטה כדי שיוכל לברוא את האור. התנין מתח חוט שיבדיל בין המים העליונים שם שולט הקב"ה, ובין המים התחתונים, מהם רצה הוא לשלוט בכוחות התוהו שבעולם. הקב"ה ברא כל עשב מזריע זרע, ושוב השיב התנין רוח חמה וייבש את העשבים. הקב"ה ברא את חיית השדה למינה והתנין שלח את יאורו ומנע ממנה להגיע אל העשבים ולאכול מהם. כוחה התיאורי של דרשתו של ר' שמעון גדול כל כך עד שנדמה שהתנין מקבל כח מעצם מעשה הדרשה, עוד רגע ינצח ונמצא כל מעשה הבריאה בטל. מה יעשה הקב"ה כדי לנצח את התנין הגדול, את כח ההרס הטמון בו עצמו?
הזוהר על הפרשה מביא את סיפורו של איוב ושואל מה היה חטאו שהגיע לו כל מה שהגיע לו? איוב, על פי הזוהר, משרי פרעה היה ובתוך ארץ התוהו היה גר. אך איוב היה סר מרע, ובזה, על פי הזוהר, היה חטאו. חטאו של איוב היה שהוא לא טרח להקריב, במקביל לקרבנותיו לה', גם שעיר אחד עבור העזאזל. הוא ישב בתוך מצרים אך סר מן הרע, כמו אמר - הרע לא נוגע לי, חלקי שלי הוא בטוב. עצימת העיניים מול הרע היא הסרת אחריות מקיומו של הרע בעולם, היא הווית חיים חסרה ועל כן היא חטא. על פי הזוהר יש לפייס את הרע ולהכיר בקיומו בעולם כדי שאפשר יהיה לפנות אל הטוב.
השבתאים התירו איסורים כדי לפייס את צד התוהו אך דומה שדווקא הביטוי הקונבנציונאלי של פיוס התוהו הוא הרדיקאלי ביותר, שכן בתורה עצמה - תורת ה' - חקוק הציווי להקריב קרבן לעזאזל.
גם הקב"ה עצמו, בבואו להיאבק בתנין הגדול, צריך לפייס במשהו את כוחות הרע, אחרת יהיה עולמו חסר. בעולם נטול יצר רע, כפי שדרשו חז"ל, לא תיתכן פריה ורביה ונמצא העולם בטל. אם כן מה עשה הקב"ה? בבואו לברוא את המאורות הגדולים ברא אותם חסרים – וסימנו של הדרשן לכך 'מארת חסר כתיב', הכתיב החסר של המילה 'מארת' רומז על החוסר ששתל הקב"ה במעשה הבריאה.
כדי להילחם בנחש הגורס להרס הבריאה ברא הקב"ה נחש אחר, שיש לו חלק בתוך הבריאה, נחש הגורם לקללות ולצרות לבוא לעולם - הוא נחש הבריח, נחש העקלתון, הנחש שאוחז את זנבו בפיו. נחש הבריח הוא נחש מעגלי, לא רק זנבו נתון בתוך פיו, גם התנהגותו מווסתת על פי מעגלים. אחת ליובל הוא קם ומראה את פניו ומביא מבול לעולם. על גחונו הוא הולך ועפר הוא אוכל. אין זה נחש מימי כמו התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, זהו נחש ארצי, אוכל עפר. מן הנחש הזה נגרם החטא הראשון, שגם הוא, ע"פ הזוהר, אימננטי לבריאה.
..לא אגח לגביה אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, דקטיל ליה מגו ימא, כמה דאוקימנא, בגין גסות רוחא דביה, כמה דאת אמר (יחזקאל כט ג) אשר אמר לי יארי וגו': - ..לא יוצא לקראתו לקרב (לקראת התנין הגדול) אלא הקב"ה לבדו, שהורג אותו מתוך הים כפי שפירשנו, בגלל גסות הרוח שבו, כמו שנאמר 'אשר אמר לי יארי (ואני עשיתיני)'.
אחרי ששתל במעשה הבריאה גם את הגורם ההרסני, הדמוני, אך המבוקר של נחש הבריח, אז יוצא הקב"ה לקרב האחרון מול התנין, הורג אותו ויכול לו. כך מסתיימת הדרמה הקוסמית הגדולה של סוד התנין. כך מנצח הקב"ה את הרע ומכניסו אל תוך המערכת הכפופה לו, כמעט ניתן לומר – כך מביית הקב"ה את התנין הגדול.
עכשיו אנו יכולים לחזור אל התמונה הראשונה במערכה. חושך. שלוש דמויות. ה'. משה. פרעה. ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. פרעה – הרע. משה – הטוב הבא מתוך הרע. ה' – הטוב והרע, ה' שברא את העולם והרג את התנין הגדול, ה' שנחש הבריח שוכן בקירבו. ויאמר ה' אל משה לאמור, בא אל פרעה, בא אל התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו, בוא אליו, דבר איתו, שגם בו יש ניצוץ א-להי ממנו אתה, משה, נבראת.
נא להמתין לטעינת התגובות
