זה לא רומן, זאת סתם בדידות
אוהד אזרחי מסביר למה להמון אנשים נדמה שזוגיות יכולה לרפא את הכאב הנורא של הבדידות, ומדוע משולה זוגיות שאינה בזמנה לניסיון לחלוב מיץ תפוזים מעטינים של פרה
אבל במקרה של זוגיות לפעמים זה כמו לקנות פרה בשביל כוס מיץ תפוזים, ואז לנסות לסחוט את העטינים של הפרה המסכנה שוב ושוב בתקווה שהיא תיתן מיץ, וגם להתעצבן עליה כשהיא ממשיכה להניב רק את אותו חלב כל הזמן, ולא מיץ תפוזים, ולקינוח גם להתאכזב ממנה - כי הרי חשבתי שהיא נותנת מיץ תפוזים, והנה היא נותנת רק חלב, חלב, חלב וזה הכול.
ככה זה לפעמים בזוגיות. אנחנו קונים את ה"מוצר" הזה כמו זומבים, כי מישהו הבטיח לנו אי שם במחוזות ילדותנו שהוא יפתור לנו את כל הבעיות. ואז, לא רק שהזוגיות לא פותרת את כל הבעיות – אלא שהיא עצמה הופכת לבעיה גדולה שמוסיפה אמנם עניין לחיינו, אך מוסיפה פעמים רבות גם סיבוך גדול והרבה סבל.
שלא תבינו אותי לא נכון. אני לגמרי בעד חיי אהבה ובעד זוגיות עמוקה וטובה. אני יודע, מניסיון רב שנים, שאין ריפוי גדול כמו זה שהלב עובר בחיי זוגיות נכונה. אבל כאשר הזוגיות לא נכונה, או כשנכנסים אליה מהסיבות הלא נכונות – זה הופך למוקד של סבל.
אחת הסיבות הלא נכונות שבגללה נכנסים אנשים פעמים רבות למערכות יחסים היא הבדידות. קשה לאנשים לסבול את הבדידות, ולרבים מאתנו נדמה שזוגיות היא משהו שירפא את הכאב הנורא שהיא גורמת לנו. נדמה לנו שאם רק נחיה בזוגיות לא נהיה בודדים.
ואכן, כבר התלמוד מכיר את הנטייה האנושית הזו, וקובע כי דרך החשיבה הרגילה של בני האדם היא שעדיף לשבת בשניים מאשר לשבת לבד, או בלשון הפתגם הארמי: "טַב לְמֶיתַּב טַן-דּוּ מִלְמֶיתַּב אַרְמֶלוּ" ("טוב לשבת בשניים מלשבת כאלמנה". מסכת קידושין ז\א). אלא מה? שכאשר ברחנו אל הזוגיות מפחד הבדידות מה שקורה פעמים רבות הוא שאנחנו עלולים לגלות שלא רק שזה לא עזר, אלא שעכשיו אני פתאום בודד או בודדה בתוך מערכת היחסים.
הלב שלנו סובל מבדידות איומה כאשר אנחנו מוצאים עצמנו גרים פתאום באותו בית עם איזה אדם "זר" שהתחתנו איתו. אדם שלא באמת מרגיש אותנו, שלא ממש מתעניין במה שקורה לנו בלב. אנחנו גרים עם אדם שאיננו מסוגל להכיל אותנו באמת, שאיננו מסוגלים לגלות בפניו את מצפוני לבבנו, אדם שגם בפניו אנו נאלצים להעמיד פנים, ואז לא רק שהבדידות לא מרפה – היא עוד מחריפה.
חברי הטוב רפיק העלה בתכנית "זיגזוג" שאני מנחה ברדיו מהות החיים נוסחה מאד פשוטה, העוסקת בחיי הזוגיות: אם כל אחד מבני הזוג מגיע אליה כשהוא שלם עם עצמו, הרי שאז לא רק שאחד ועוד אחד שווים שניים, אלא מתרחש הנס שבו אחד ועוד אחד שווים שלוש! אבל אם כל אחד מבני הזוג מגיע למערכת היחסים כשהוא לא שלם עם עצמו, הוא רק חצי ממה שהוא, אז מתרחשת הנוסחה האיומה שבה חצי כפול חצי שווה רבע. ומה שקורה הוא שמערכת היחסים לא מגדילה אותנו אלא מקטינה אותנו, את שנינו, וכל אחד מאיתנו סובל. גאון, הבנאדם.
עכשיו אני רוצה לעשות פירוש רש"י לדברי רפיק, ולומר שעל המצב שבו אחד פלוס אחד שווה שלוש, כבר נאמר בתלמוד בשם רבי עקיבא ש"איש ואישה זכו שכינה ביניהם". השכינה היא הגורם ה"שלישי" במערכת היחסים, כשמדובר במערכת יחסים טובה, מה שנקרא "זכו". חבר אחר שלי, איש זקן וחכם בשם ג'ק צימרמן שחי בהוואי ומעביר מדי פעם סדנאות
אבל כשאנשים בורחים אל הזוגיות מפני מפלצת הבדידות הם רק חצי כפול חצי, שמקטין את עצמו והופך לרבע. לפעמים, האדם הזר ביותר לנו זה אנחנו עצמנו. לכן אנחנו, בתרבות המערבית, נוטים כל כך לברוח מלהיות לבד עם עצמנו. ואם חלילה יש לנו זמן לבד, אנחנו מייד ממלאים אותו באינטרנט או טלוויזיה, מוזיקה או טלפונים. כל מיני טכנולוגיות מתוחכמות שנועדו להבטיח שחלילה לא נשאר סתם ככה לבד עם עצמנו – כי אז בוודאי נשתעמם. כי "עצמנו" זה מישהו שמשעמם אותנו עד מוות, והוא זר לנו, וקשה לנו להיות ככה לבד עם העצמנו הזה, אז אנחנו בורחים מפניו אל המדיה.
כבר לימדו המיסטיקאים כולם, ביהדות ומחוצה לה, כי התרופה לבדידות איננה מצויה בבריחה מפניה אל החברה ובעיסוק בשיחות חולין ריקות מתוכן שנוטה לנהל קבוצת אנשים הבורחים מעצמם אלו עם אלו. התרופה לבדידות היא לקחת אותה בשני חופניים ולהפוך בדידות להתבודדות.
"התבודדות" היא אחת המילים בעברית של המקורות שלנו שניתן לתרגם כמדיטציה. רבי אברהם בן הרמב"ם כותב, למשל, בספרו "המספיק לעובדי ה'" פרק שלם על נושא ההתבודדות, ובו הוא מבחין בין ההתבודדות החיצונית, שמשמעה פרישה מהציבור וישיבה לבד במערות או במקומות פולחן, ובין מה שהוא מכנה "התבודדות הנפש הפנימית", שהיא העיקר, ובה האדם נכנס אל תוך עצמו, מתרחק מהסחת הדעת של החושים החיצוניים ומוצא את אלוהים בתוכו.
התבודדות אמיתית, או בלשון ימינו "מדיטציה", היא אחת התרופות הטובות ביותר לזוּגִיוּיוֹת שעלו על שרטון, ואם עוסקים בה לפני שנכנסים לזוגיות ועולים על שרטון – מה טוב! מדיטציה נכונה מחזירה את האדם אל עצמו, אל הנקודה הפנימית שלו. מי שעוסק בהתבוננות פנימה מפסיק להתעניין כל כך ברצון להשליך החוצה האשמות וציפיות. הוא חוקר את נפשו שלו, ומגלה בה מעמקים ורבדים שונים. הוא מפסיק להיות זר לעצמו ומפסיק לבקש לברוח מהלבדיות, כי גם בהיותו לבד אין הוא בודד. הוא מגלה את האלוהי שבתוכו. הוא לא בודד יותר. תמיד יש איתו נוכחות.
מי שעוסק במדיטציה והופך בדידות להתבודדות, יכול לגשת לחיי האהבה ממקום שלם ולא ממקום של חסר. לכן, כשהוא יגיע לחיי הזוגיות הוא לא יהפוך ל"משאבת אנרגיה" עבור בן או בת הזוג. אדם כזה בא מוכן כדי להביא את כל כולו לחיי האהבה. הוא מגיע כמי שחוקר את נפשו ומוצא בה אלוהים, ומוכן ומשתוקק לחקור את חיי האהבה ולמצוא גם בהם את השכינה. רבי עקיבא, שעסק רבות ועמוקות בסודות התורה, ניסח זאת כך: "איש ואישה שזכו – שכינה ביניהם".
אז המלצה סופית: לעסוק במדיטציה ועבודה פנימית! זה טוב מאד לפני החתונה, וזה מציל נפשות ממש אחרי החתונה. המערכת הזוגית ממילא לא תפתור את האדם מקללת הבדידות המכרסמת, ורק אם ילמד להפוך את בדידותו הקיומית להתבודדות פנימית יוכל להעשיר את חייו באהבה שבאמת תפרח ותביא מזור וריפוי ללבבו, וברכה גדלה לחברה בה הוא או היא חיים.
רבי אוהד אזרחי עומד בראשהגן – בית הספר לאהבה וקבלה
באדיבות אתר מהות החיים
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם