הארְיה השמימית: הנזירה נאני שותקת בישראל
נאני, שוויצרית שהפכה לאחת ממורי המדיטציה הבכירים של הבודהיזם הבורמזי, תגיע בשבוע הבא לישראל. לאביגיל גרץ היא מספרת איך נפלה לנזירות בלי להתכוון ומתי המוזיקה והמחול, חלק חשוב ממה שקראה לו פעם 'אני' – כבר לא היו שם
היא היתה בת 20 כשחשה שהטקסטים הבודהיסטיים היו הכי הגיוניים וקליטים עבורה, ועל כן פנתה לערוך לעצמה סדנת מדיטציה (ריטריט) עצמאית. היא איתרה בקתה מבודדת בהרים השוויצריים, ובמשך שבוע ניסתה להיות מודעת לכל דבר שהיא עושה. המורה שלה היה הנחיית הזן הבסיסית ביותר: "כשאתה הולך, פשוט תלך, כשאתה יושב, פשוט תשב, כשאתה אוכל, פשוט תאכל".
"חשבתי שאם יש דברים כמו מציאות, אמת או אלוהים, אז בטוח שהבנאדם יכול וצריך להרגיש אותם בעצמו, לחוות אותם באופן ישיר", היא נזכרת בתחילת הדרך. "כי אם זה ודאּי וזו אמת, אז זה צריך להיות נגיש לכל אחד ואחת: לא רק אלוהים יכול לראות את המציאות, ולא רק הבן של אלוהים או השליחים שלו. הייתי כמו ספוג יבש שקלט בצמא כל מילה, ומאוד מהר התחלתי ליישם את הוראות המדיטציה שמצאתי בספרים".
אבל בשלב זה של קורותיה היו החיים המערביים חזקים מהרוח המזרחית שנשבה בהם. מהבקתה הררית היא שבה לחייה והקדישה ארבע שנים ללימודי הוראת מחול ומוזיקה. בשילוב עם עבודה, משפחה חמה וחברים טובים היא חשה עצמה כצעירה מאושרת מחייה, אלא שבהדרגה הגיעה לנקודה שבה הם החלו להיראות לה ריקניים. תחושה מציקה של חוסר סיפוק, אותו לא ידעה להסביר, השתלטה עליה לבסוף והובילה אותה לארוז תרמיל ולצאת לטיול בעולם.
במהלך הטיול הזה היא השתתפה בריטריט המדיטציה הבודהיסטי הראשון שלה, במנזר בתאילנד. "זה היה כמו לחזור הביתה", היא מתארת את התחושה. אחריו היא המשיכה במסע התרמילאים בהתלהבות עצומה, מקפידה לתרגל מדיטציה מדי יום. ואז, לקראת סוף הטיול, בערך אחרי שנתיים, הייתה לה חוויה נוספת של שיבה הביתה, במהלך ריטריט מדיטציית ויפאסנה עם צאנמיאי סיידו באוסטרליה. נאני הסיקה אז כי התרגול במסורת הוויפאסאנה הוא השיטה האפקטיבית והמועילה ביותר שפגשה. צאנמיאי היה תלמידו הישיר של מהאסי סאיידו (Mahasi Sayadaw), מי שפתח לראשונה, בשנות ה-40 של המאה הקודמת,
"הרגשתי שאני זוכה בלימוד אותנטי של תרגול ישיר וחסר זמן", היא מעידה. "אבל העניין העצום היה בשיטה, שבה הרגשתי כיצד אני חודרת אל תוך טבע המציאות בצורה עמוקה: אל תוך הדברים עצמם. במהלך עשרת ימי הריטריט נדהמתי שוב ושוב מהעולמות החדשים שנפתחו בפניי. זו היתה תדהמה אמיתית, שכמעט לא תיאמן. חשבתי שהנה מצאתי את מה שהייתי צריכה בשביל לנהל חיים שמחים ומרוצים. הכרתי את תרגול המדיטציה האולטימטיבי שכיסה את הצרכים הרוחניים שלי, והיה לי את עולם המוזיקה והמחול שכיסה את הצרכים הארציים. לא חשבתי להיהפך לנזירה".
ובכל זאת, אחרי אותו ריטריט באוסטרליה, בספטמבר 1992, בעקבות הזמנה של סיידו, היא נסעה להשתתף בתרגול ארוך בבורמה אותו נטתה לראות כמעין פרידה אחרונה מהמזרח. בבורמה גילתה את האפשרות להתנסות בנזירות למשך זמן מוגבל. "מכיוון שגם כך התכוונתי לשהות שם שלושה חודשים תוך הימנעות מנגינה, שירה וריקוד", היא אומרת, "החלטתי לקחת באופן זמני את נדרי הנזירות".
זה היה מטעמים פרקטיים?
"עשיתי זאת כי רציתי להתמסר באופן מוחלט לתרגול. ביקשתי לצלול באופן מלא למדיטציה, לשקט, לשים באמת את החיים הרגילים שלי בצד, ורק למשך תקופה מוגבלת. מובן שבנקודה ההיא לא היה לי מושג כלשהו בנוגע לכך שההחלטה הזאת תשנה לי את החיים. הייתי נאיבית מאוד, וחשבתי שבתום שלושה חודשים אהיה מוארת, או לפחות מאוד קרובה להארה. חשבתי שזה יספיק לי על מנת לחזור לחיים שלי ולפסנתר האהוב עליי. בתום שלושה חודשים מובן שלא הייתי מוארת, אבל המסע הפנימי שלי היה יותר מרגש, מסעיר והרפתקני מכל המסעות שערכתי מסביב לעולם, אז החלטתי להישאר עוד קצת. ואז עוד קצת ועוד קצת. אחרי שלוש שנים עדיין הייתי בבורמה, ועדיין הייתי בבגדי הנזירות".
"בתקופה ההיא", ממשיכה נאני לגולל את הדרך בה "נפלה" לנזירות, "הבנתי שכל הרצונות והדחפים שלי לשיר ולרקוד נעלמו. הייתי ממש מופתעת מכך שמשהו שחשבתי שהוא חלק אינטגראלי ובלתי נפרד ממה שקראתי לו 'אני', פשוט כבר לא שם. לפני שלקחתי על עצמי את הנזירות לא יכולתי לדמיין שיהיה מצב בו אחיה חיים בהם לא אבטא את עצמי דרך המוסיקה והמחול. ובכל זאת, ככל שהסתכלתי פנימה כבר לא יכולתי למצוא את התשוקה הבוערת למוזיקה ולמחול. מלבד זאת, הבחנתי שאני הרבה יותר מאושרת ומרוצה מעצמי ומהעולם. בשלה הזה כבר לא היו לי סיבות לרצות לחזור לעולם הקודם שלי, והחלטתי להישאר בבורמה. בינתיים אני גרה כאן כבר 18 שנה".
והחיבור למחול נמוג לחלוטין?
"במידה מסוימת, ההכשרה שלי כמורה למחול ולמוזיקה היתה חלק מהתרגול המוקדם של המדיטציה. העבודה על הגוף ושיעורי הפסנתר היו קרקע פורייה, כי כשעבדתי על הגוף התפתחה בי המודעות לחלקיו השונים ולתחושות שמתעוררות בו. במשך שלוש וחצי שנים למדתי להכיר באינטימיות את הגוף. התחלתי לחוש ולהבין את טבע הגוף, במובן הלא אישי והלא הספציפי שלו. הכרתי את העובדה שאני יכולה לחוות תנועה המתרחשת בגוף מבלי שאני חווה את עצמי מפעילה אותה. הבנתי שהתנועה מתרחשת בגוף גם בלעדיי".
ומה על המוזיקה?
"בדיעבד, אני מבינה שהמורה שלי לפסנתר היה מורה המדיטציה הראשון שלי. הוא גרם לי להבין שהעבודה הבסיסית מתרחשת בתודעה, וכי העובדה שהאצבעות מקישות על הקלידים הנכונים ברגע הנכון היא רק תוצאה של הפעילות המנטאלית הפנימית. כמו כן, על מנת לאפשר לכוח שמימיי לחדור ולרומם את המוזיקה, להפוך אותה ליצירת אומנות, האדם צריך להסיר מעצמו את האגו ולאפשר ליצירה להתחולל".
זה נשמע כאילו הגוף תופס כמעט את אותו המקום כמו התודעה.
"זה נכון במידה מסוימת. ההנחיות למדיטציה בישיבה ובהליכה מתחילות עם הגוף. גם כשניתנות הנחיות להיות מודע לפעילות הכללית של היום, אלו יהיו דברים כמו להתלבש, לאכול, להתקלח וכיוצא בזה פעילויות של שגרת היומיום. מטרתן להיות מודעים לתנועותיות של הגוף. בכתבים הבודהיסטיים יש תיאורים רבים של נזירות ונזירים שהתעוררו באופן מוחלט רק דרך ההתבוננות בתהליכי הגוף. למשל, בימיו של הבודהה הייתה נזירה בשם פטקרה, שהגיעה להארה בזמן שהיא כיבתה בנשיפה מנורת שמן. וישנו תלמיד מפורסם של הבודהה, בשם מוגלנה, שהגיע להארה בזמן מדיטציה בהליכה".
אחרי כל כך הרבה שנים בבורמה, את רואה הבדל כשאת מלמדת במערב?
"טבעם של בני האדם זהה במערב ובמזרח, במדינות מפותחות ולא מפותחות. לכן אין צורך מיוחד לשנות את טבעו של הלימוד ואת הבסיס שלו. ההנחיות לתרגול הזה פשוטות ומאוד בקלות אפשר ליישם אותן אם מעוניינים בכך. השינוי העיקרי שאני עושה כשאני מלמדת במערב הוא בלוח הזמנים ובארוחות. זה יהיה מאוד מאתגר וקשה למתרגלים במערב לקום בשלוש וחצי או ארבע לפנות בוקר, כפי שזה נהוג במרכזים בבורמה. אני גם לא מתעקשת שהמתרגלים ייקחו על עצמם את כל שמונת הכללים של הסילה, שאחד מהם הוא לא לאכול אחר הצהריים. אכילה היא דבר מאוד מספק ומנחם, זוהי תשוקה חשובה שהיא חלק מהחיים. ויתור על ארוחה אחת ביום יכול להיראות למישהו כהקרבה מאוד גדולה, מה שעלול לעורר תגובות עזות של עצבנות ופחד. הרגלי האכילה יכולים להאיר המון על התנאים וההתניות שיש לנו - לא רק בקשר למזון אלא בכלל, בנוגע לכל החושים והתשוקות השונות שיש לנו".
"אני חייבת להודות שיש בי סקרנות מסוימת בנוגע לישראל ולתושבים שלה", אומרת נאני לבסוף. "במשך שנים ישראל כיכבה ועדיין מככבת בכותרות החדשות הבינלאומיות, ואני זוכרת שהיו חדשות לגביה גם כשהייתי קטנה. המאורעות האחרונים בישראל שמו עליה זרקור מאוד מסוים, ואני תוהה כיצד משפיעים חיים תחת מתקפה, בתוך קונפליקטים גדולים והרס - על צורת החיים של האנשים.
"מעניין אותי לראות כיצד אנשים מתמודדים עם כל כך הרבה אתגרים ברמה הרגשית והרוחנית. היו לנו כמה וכמה מבקרים ישראלים במרכז המדיטציה בבורמה. הבחנתי שהייתה להם כמיהה חזקה ואותנטית בחיפוש. חיפוש עבור משהו שייתן משמעות לחיים, עבור משהו שאפשר יהיה לסמוך עליו לנוכח הארעיות והשינויים הדרמטיים והמאתגרים של מאורעות החיים".
רבים מרגישים שאנחנו נמצאים כעת בעיצומה של איזו קפיצת מדרגה תודעתית של האנושות. את שותפה לתחושה הזאת?
"אני עדיין עובדת על התודעה שלי, מנסה להוביל אותה לשחרור מוחלט מכל הדברים שמונעים ממני לראות את החוכמה הנמצאת, אז כיצד אני יכולה להעריך את רמת התודעה והמודעות של האנשים האחרים?".
אַרְיָה נאני תלמד ריטריט קצרב-17-19 ביוני בקיבוץ עין דור וריטריט ארוך ב-20-26 ביוני בקיבוץ עין-דור. אַרְיָה נאני תלמד בערב חד-פעמי בבי"ס מגע בירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם