אודיסאה ציונית: רן ובר חוזר מאומן בדרך חתחתים
האשפה הפזורה ברחובות אודסה היתה רק סיפתח לדבר האמיתי: המתנה אינסופית בטרמינל הסהרורי המקומי, על בטן ריקה של צום גדליה. אבל רן ובר הצליח להיות שמח, כי אין ייאוש בעולם כלל
היינו יכולים אפילו להישאר שעה נוספת, אבל רחובותיה המזוהמים של אומן, מעוטרים שקיות אשפה לרוב שהפיצו צחנה איומה סביב, עוררו בנו רצון עז להימלט. לא כל כך מובן למה התנאים הסביבתיים כל כך גרועים שם. אולי כדי לזרז אותנו לעשות את מה שצריך שם, ולעוף חזרה לארץ? מי שהיה פעם באומן יודע שחוץ מלהגיע לציון של רבי נחמן – שדה הרחמים המתוקים והאינסופיים הזה – הרבה אין מה לעשות שם.
ברחבה הסמוכה לטרמינל של אודסה עמדו מאות אנשים, מתפללים מנחה. הם עוררו את חשדנו. למה הם לא נכנסים פנימה? השעון הראה את השעה שצוינה כזמן הצ'ק אין. משהו פה לא בסדר. בירור קצר העלה מסקנות מדאיגות: מטוס של ארקיע שהמריא ממש לפני חמש דקות הוא המטוס המיועד שלנו, זה שאמור לצאת בעוד שעתיים לכיוון נתב"ג. חישוב מהיר של שעתיים וחצי טיסה לכל כיוון, כולל ניקיון ומה שלא עושים למטוסים בחניית ביניים, הביא לנפילה חדה במצב הרוח.
אנחנו צפויים לשש שעות עיכוב, במקרה הטוב, אבל אף אחד לא אמר לנו את זה. בכל פעם רחשה שמועה אחרת לגבי שעת ההמראה, ונספגה חזרה לתוך חוסר הוודאות שאפף את ההמון. כדי לעשות את זה עוד יותר מעניין, זה היה יום ראשון השבוע – יום צום גדליה, וכל הנאספים היו בצום מתחילת היום. בדרך כלל זה לא נורא להיות בצום, זה אפילו די טוב אחרי כמה ימים של סעודות דשנות של ראש השנה ושבת. זה גם לא ממש נורא לעמוד שעות בשמש, במיוחד כשמדובר באוקראינה של הסתיו, והטמפרטורות לא גבוהות מדי. אבל השילוב של שמש קופחת, חוסר ודאות בארץ זרה וצום הוא לא נעים. וזה אנדרסטייטמנט.
מפלט רגעי נמצא בצורת אואזיס קטן: גינה זעירה ליד הטרמינל, שכללה כמה עצים ודשא. פרשנו שם סדין, תומר הוציא את הגיטרה והתחיל לאלתר בלוזים כמו שרק הוא יודע, מקונן על מצבנו העגום עד שכמעט בכינו מרב צחוק. חוץ מאוכל, שלא היה רלוונטי בגלל הצום, זה נראה כמו פיקניק קטן, למרות שלא כולם
התבוננתי סביבי והגיתי כה וכה במצב. לכאורה, אנחנו בקאנטים. ממוצע שעות השינה שלי בימים האחרונים עמד על בין שלוש לארבע בלילה. אני עייף, רעב וצמא. לכוד בארץ שאני לא ממש מחבב, בלי לדעת איך ומתי אני אמור לצאת ממנה. אני אמור להיות מאוד עצבני ומבואס. אבל קול פנימי אמר לי רגע. חכה. מה באמת קורה? מה קורה ברגע הנוכחי, העכשווי? בלי לחשוב על העתיד והעבר, מה אתה באמת מרגיש?
אני אמור לכעוס. להיות מבואס, לא? אבל איכשהו הכול זרם. זאת אומרת, ברור שהעדפתי לעוף משם כמה שיותר מהר, אבל ברגע שקיבלתי את זה שאני שם – שזה מה שאני אמור לעשות עכשיו – היה לי הרבה יותר קל. חשבתי על זה שלמעשה אני נמצא במצב שרבים היו מוכנים לשלם עבורו הרבה כסף. באמצע היום, בזמן שרוב האנשים עסוקים בעבודה – לקחת כמה חברים לפארק הקרוב, לפרוס סדין ולנגן ביחד. ככה סתם, כמה שעות של חופש – מה רע? מתברר שאושר הוא רק עניין של הֵקשר.
סיפרתי לאחד החברים שם שזה אולי קצת מביך להגיד, אבל אני לא רק לא מבואס – אלא מרגיש שמחה עדינה בתוכי. הרגשתי שמה שרבי נחמן אומר – מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, זה באמת לא רק סיסמה, אלא מציאות רוחנית אמיתית. אפשר להיות בשמחה תמיד אם אתה לא מצפה לשמחה מתפוצצת ומחרידת איברים, אלא פשוט נותן לזה להיות זרם עדין בתוכך. אם אתה עושה מה שאתה יכול לעשות מבחינה חיצונית ורואה שאין מה לעשות – אתה מוצא בפנים את המקום השקט שיכול להיות בהודיה והוקרה על כל מה שקורה.
גיליתי שהתבוננות עמוקה במצב יכולה לשנות הכול. שמעתי כבר בעבר שהשמחה קשורה לספירת הבינה (שמכונה גם "אם הבנים שמחה"), אבל הפעם ראיתי את זה ב"לייב" – מול עיני מתרחש מהפך. עוד אני הוגה במילותיו של רבי נחמן, הנה הגיעו פקידים אוקראינים והובילו אותנו אחר כבוד לצ'ק אין המיוחל. הדבר המכונה "צ'ק אין" התגלה כשלושה אוהלים צבאיים, חמים ומהבילים, שהוצבו על גבי מסלול ההמראה של המטוסים, והשיקוף הביטחוני המוכר והטוב הוחלף בפשפוש מזוודות בסגנון מלחמת העולם השנייה.
בין האוהלים התקבצו אנשים כדי להגן על עצמם מהשמש. הוצאתי ספר סיפורי מעשיות של רבי נחמן, כמה אנשים התקבצו מסביבי והתחלנו ללמוד את אחת המתוקות ביותר – מעשה מבעל תפילה. באותו רגע, בפעם השנייה באותו יום, המציאות החיצונית הפכה לתפאורה משנית וחדוות הלימוד והחיבור תפסה את מקומה. התעלינו מעל לזמן ולמקום וזכינו לפגוש חברים נפלאים וללמוד זה מזה.
שעה או שעתיים אחר כך, לקראת סיום הצום, כולם התחילו לרקוד במעגלים. היתה הרבה שמחה בריקוד. זה היה כבר באמת לא סביר. מה כולם שמחים ורוקדים? - אולי זוהי דרכם של החסידים, להביא את הטוב ואת השמחה לכל מקום, לחבר את הטוב ואת מה שנראה לך כרע, ולהבין שהכול מאלוהים.
בסוף היה רגע אחד שבו נשברתי. הכניסה לנתב"ג. תור כזה לדרכונים לא ראיתי מעודי. כבר לא היה לי כוח. חצות הלילה, אחרי יום שלם של נסיעות ומישהו כל הזמן דחף אותי מאחורה. נאנחתי, ואז חייכתי.
לאתר של רן ובר – התחלות חדשות
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם