ניו-אדג': הבודהה מלמד איך להתמודד עם מחלה
החולים והדואבים פוגשים קצה חדש בכל פעם, והקצה הזה חד כסכין והוא מהווה זרז לתובנות שנובעות מהתבוננות כפויה לעבר התהום. נעמי גרשטיין לומדת מהבודהה איך להתמודד עם סרטן, למשל
אלו הם נשים וגברים שקיבלו מכתב רשמי מהרשויות בנוסח: "חייך בסכנה, עליך לפעול במהירות". ואיש לא נותר אדיש. או במקרה של התמודדות עם מחלה שלא מוגדרות "סופנית", ההודעה היא: "חייך כפי שאתה מכיר אותם ישתנו מן הקצה אל הקצה, וזה לא עומד להיות שינוי לטובה."
את הקורס (ריטריט) פתח סטיבן פולדר, שאמר שזהו "המצב האנושי", שחיינו בסכנה כמצב קיומי, אז "בואו נמות ביחד". במקרה של הקבוצה שנאספה בסופשבוע חורפי בסוף אוקטובר, אלו לא היו מילים מזעזעות. בדרכו הקלילה והנדיבה הוא שיחרר אותנו מהתוויות של בריא או חולה, וכל מי שתהה עד אז עד כמה הוא "שייך" או "מתאים" לריטריט הזה, יכול היה להתמסר למצבו בלי לדאוג: כולנו סובלים.
לא תמיד מחלה קשה מביאה אנשים להכיר בסבל של הקיום ולחפש מוצא. אני מכירה אנשים שלמרות שסיימו סדרת טיפולים כימותרפיים בפעם השנייה בחייהם, לא רואים את עצמם כ"מתמודדים עם כאב וחולי". אני, לעומת זאת, נחשבת בריאה. עברתי סרטן והשארתי מאחוריי את הטיפולים על זוועותיהם, התחזקתי והמשכתי בחיי. ובכל זאת משהו נשאר, איזה צל של איום. מתישהו אני עשויה להתמודד עם מחלה ועם כאב, ואני רוצה להיות מוכנה.
עבור רוב מי שהגיעו לחנתון בסוף השבוע הזה, לא היו אשליות לגבי האמת הראשונה של הבודהה. מבחינת המורים לדהרמה (תורת הבודהה), זו כבר התחלה טובה: יש סבל בעולם, אפשר להתקדם בחומר. בתור התחלה התעטפנו בשתיקה. כמי שמכירה ריטריטים של ויפאסנה, הרגשתי מייד הקלה. תנו לי להקשיב ולשבת, ואל תבקשו ממני להתבטא. אך השתיקה לא ארכה. באחת עשרה בבוקר, יום שישי, התקבצנו לפגישות קבוצתיות שארכו
היו שם חומרים קשים. זה לא היה ריטריט רגיל. הוא תבע מעורבות, שיתוף, הקשבה ותמיכה. השתיקה חזרה שוב בין תשע בערב לאחת עשרה בבוקר שלמחרת, מעין צבירת כוחות לקראת "סיעור הלבבות" היומי.
אנשים המתמודדים עם מחלה פוגשים מצב קצה שמאתגר את חייהם, ומביא אותם לכדי עצירה של חייהם באופן כפוי. מטפלת באמנות, אמא לשלושה, איבדה את היכולת ללכת עקב דלקת מפרקים שגרונית ורותקה למיטה בכאבים. אישה שהתנהלה תחת סדר יום עמוס במיוחד, עם שני ילדים בבית, נפלה למשכב עם פיברומיאליגיה, מחלה שהסובלים ממנה חווים כאבים עצומים בגוף ללא כל ממצא פתולוגי. היא סיפרה בדיחה: חצי שנה אחרי שהרופא מבשר לחולה את האבחנה של פיברומיאלגיה ומבטיח לו שזה לא יהרוג אותו, בוכה החולה בייאוש: "זה לא יהרוג אותי!". והיו חולי סרטן בדרגות שונות, ואנשים במצבי קצה כאלה ואחרים של החיים.
אבל בקצה הזה קיים הפוטנציאל לשינוי, כי קשה מאד, בו זמנית, לפגוש את הקצה ולהמשיך להכחיש את הסבל כמצבנו הקיומי. החולים והדואבים פוגשים קצה חדש בכל פעם, והקצה הזה חד כסכין והוא מהווה זרז לתובנות שנובעות מהתבוננות: זוהי התבוננות כפויה לעבר התהום שנמצא מעבר לו. מה שאפיין את האנשים בריטריט הזה היה פיקחון מסוים, ותובנות שנבעו מהמפגש עם הכאב והמוות. "ניו אדג'" קראנו לזה.
הדרך שמלמדת הדהרמה, הדרך שמעבירים בעמותת תובנה, היא דרך קשה. זה לא היה פיקניק ולא בית הבראה או תוכנית ריפוי. היה שם אוכל צמחוני פשוט, הייתה שם שתיקה - מהנה או מעיקה, כל אחד לפי מצבו - והיו ההנחיות הרגילות של הבודהה: להתבונן, לראות את המחשבות חולפות, לשים לב לנשימה, לגוף, לכאב, להיעדר הכאב, למה שיש.
אפשר לומר שהדרך הזאת מבטאת סוג של סגפנות. של שעמום. אני הרגשתי שיש בה כבוד אמיתי ורציני כלפי כל אדם שהיה שם, וענווה הנובעת מכך שלא הוצעו שם פתרונות או מתכון להחלמה, וגם לא דיברו על ריפוי. לא דמיינו מים טהורים ומוזהבים שוטפים אותנו מבפנים. לא שתינו עשב חיטה ולא אמרנו כל יום משפטים חיוביים. זה היה, אחרי הכול, התרגול הרגיל, השקט, היבש משהו, אבל עם רכות מיוחדת. עם תרגיל של החזקת ידיים עדינה וקשובה. חמלה אמנם מגיעה לכולם, אבל לאנשים חולים יש תנאים מוקדמים להתעוררות, ובתובנה חשבו שמיטה קשה לא חייבת להיות חלק מהפרוטוקול.
כאן גם לא מחליפים כאב בתקווה, כי הניסיון הוא להשתמש בכאב כדי להסיר את הצעיף שרובץ מעל העיניים במטרה להצביע על דרך לאמת, דרך לשחרור. מורת הדהרמה פמה צ'ודרון אומרת בספרה "כשהדברים מתפרקים": "ויתור מוחלט על תקווה הוא נקודה חשובה. זוהי ההתחלה של ההתחלה. בלי לוותר על התקווה כאילו יש מקום טוב יותר להיות בו, כאילו יש מישהו טוב יותר להיות איתו וכדומה - לעולם לא נירגע עם המקום שבו אנחנו נמצאים - או עם מי שאנחנו". האם נדע ללכת בדרך הזו עד לחופש המוחלט מהסבל, גם אם כפי הנראה לא מהכאב?
לאתר הבית של עמותת תובנה
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם