 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
 |
|
|
|
|
|
|
| עשיית זן היא עשייה מושלמת של הפשוט. דוד מיכאלי על הקואן הסתום, ההייקו התמוה, החתימה הקליגרפית וגוש הספק הגדול |
|
| עדכון אחרון : 2/3/2006 20:46 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עולם האבק
נעלם לקול בכיו
של השואב
בפרקים הקודמים סיפרתי על הזן כגישה ולא כשיטה, על ''תוכנות'' ההתנהגות הבסיסיות ועל רגעי העירות הספורים של הנוכחות המלאה. בפרק זה אגע ברפרוף באמנות העשייה של הממשי המאפיינת את עולם הזן. בעשייה זו כל פעולה מתבצעת בבחירה ובכוונה מלאה. אין עבודה ''נחותה'' או
''נחשבת'' והמושג ''כל עבודה מכבדת את בעליה'' נטען במשמעות מוחלטת של אחריות ומחויבות.
בחניכה וטיפול משתמשים בעשייה ככלי להוצאה, או ''שליפה'' כמו שנהוג לומר לפעמים, מדפוס פעולה מוטה או תבנית חשיבה מקובעת הגורמת למצוקה. ה''שליפה'' היא שחרורו של החניך מהטוטליטאריות של תבנית התפיסה (ראו פרק ב': לישון בתוך דפוסים), והבנת יחסיות תפיסה בכלל. בזאת זוכה המחפש לחופש תפיסתי.
זן מציע את הפריצה מתוך התפיסה ולא תפיסה חלופית. לפיכך זן אינו עוסק באישיות, ברקע, בהיסטוריה ובבעיות אפשריות שמהווים את השדות הרגילים לטיפול בבני אדם. כל תפיסה אחרת לאחר הפריצה נתונה לבחירתו החופשית של הפועל. הטיפול והחניכה אינם עוסקים בתפיסה הבעייתית או בתפיסה כלשהי, אלא בפעולה עצמה.
מהי הפעולה שלפעמים קוראים לה "הפעולה המטורפת'' של הזן? ראשית נבחין בין שני מצבים של פעולה: האחד, פעולה מתוכננת ומבוקרת כמו שרטוט או ניווט. המצב השני הוא פעולה מתפרצת כמו התעטשות שהיא מעבר לפיקוחנו.
תבנית ההתנהגות הרגילה שלנו אומרת או זה או זה. ואני מוכרח להתוודות בפניכם שכאשר בת זוגי שהיא מורת הזן הקשוחה והפרטית שלי שואלת אותי לפתע שאלה בזמן נהיגה, אני מאט משום שאני חושב - כמו כל גבר שמכבד את עצמו ומסוגל לעשות רק דבר אחד - וזוכה כמובן מיד ללגלוג הגון. וגם לכמה צפירות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכרה ערה חסרת פעולה
|
|
|
 |
|
|
|
אבל ישנה אפשרות נוספת: התרגול העילאי הוא לבצע את השחרור המטורף אבל להישאר בהכרה ערה חסרת פעולה. שם מצליחות עינינו הפקוחות לראות, בלי לקרוס לתוך עצמן, בלי שהכרתנו תיסחף, תתמוטט לתוכה, את ההתהוות עצמה, את עצמנו כחלקי הפעולה ואת העשייה בו בזמן. אנו גולשים על גל הפעולה במקום להיסחף ולטבוע. זהו שיווי משקל מושלם. במובן זה אנו נוגעים במהות החיפוש המיסטי של אמני הטנטרה, הטאו, הסוּפיזם, השאמאניזם, החסידות ובליבת החיפוש של כל אמן באשר הוא מאז תחילת הזמן.
בלימוד זה אנו רוכשים את הידע לאפשר לפעולה להתחיל, לחלוף דרכנו ולהסתיים מבלי שנפריע או נוסיף דברים משלנו. כלומר הטלת עצמנו במודע אל תוך תוהו, ולמנוע במודע שהדחפים שלנו או הכרתנו הכפייתית ישתלטו על האירועים.
היצירה מתחוללת בו-זמנית עם העשייה ויש לזהות את הרגע המוזר שבו המקום בו האבחנה בין פועל לנפעל או שולט ונשלט מתמוססת. כאשר היחסיות נעלמת אני אחד עם התופעה, החרב, המכחול, הנייר, העולם. אנחנו מייצרים ביטוי פרטי ביותר המבוסס על כל ''חבילת חיינו'' עד לרגע זה. אולם, כמעשה נס, הביטוי הפרטי ביותר הזה, הנקודתי, עובר מימד: הוא אמיתי, כלל אנושי ואינסופי.
קצב הדברים מערסל אותי או אני אותו, הדברים נעשים מעצמם ועם זאת הם בידינו, משום שהפכנו לרבי-אמנים בתרגולם. אנחנו נוכל למצוא איכות זאת בנהיגה, בבחישה של כוס תה, בחתימה על מסמך או בהתגרדות. תארו לעצמכם שהייתם יכולים לצייר כך. בעשייה זו אני פועל ללא הרהור וללא בחינה. אני פשוט יודע. אנחנו מחוברים.
הדרך היא לבחור ולתרגל פעולה. עלי לזהות אותה, להכיר בה, להפוך אותה ל''חוקית'' בעיני ולגייס מיומנות זו אל הביצוע. יש לנתק כל קשר למטרה ולביקורת חיצונית או עצמית. זהו הקונג-פו שלי. מיומנות עשייה. תרגול המיומנות הוא האמצעי שדרכו אגיע להבנה וזו גם סירת ההצלה שלי כאשר העולם סביבי יתמוטט.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הקואן: אירוע פתוח
|
|
|
|
|
|
|
אני רוצה להתעכב מעט על כמה טכניקות ומושגים מסורתיים בלימוד זן. הראשון הוא מושג ה''קואן''. הקואן הוא אחד הכלים המפורסמים ביותר של מורי הזן. מילולית משמעותו ''אירוע פתוח''. זהו משפט, חידה או אמרה שהמורה מציג לתלמיד כחידה תפיסתית. הקואן הוא מלכודת מנטאלית שהדרך להתייחס אליה כראוי היא ממישור אחר לחלוטין. יותר מכך: הקואן מפעיל אצל הנשאל הבשל את התשובה ללא מאמץ.
קואנים קלאסיים הם למשל "מהו קולה של מחיאת כף יד אחת?". לכו תשברו את הראש. אין צליל. יש מראה או תחושה. סטירה פשוטה יכולה להיות אחת הדרכים לענות, כמובן אם השואל אינו גדול מדי. או "מהו צבעו של הרעם?". התשובה הקלאסית היא: הקשב ושמע. אבל כתשובה של צליל אפשר גם לתקוע גרעפס. ברוח הזן אפשר להשאיר זאת ללא מילים, ברוח המאמר אסביר: הדוגמה הגסה הזאת אינה זילות של העניין או של השואל, אבל זו בהחלט דרך לענות שלא במילים. המחווה ההחלטית ללא עוררין מהווה סימוכין ברורים לאותנטיות של המשיב, מנקבת את דפוסי השליטה, והחיברוּת ויוצרת מרחב ריק וערות לזמן קצר. הטוטאליות של המחווה המגוחכת והפראית הזאת זהה לסיפור החרב מהפרק הקודם. המכשירים שונים אבל הרוח היא אחת.
איך תעצור את המכונית שאתה רואה מבעד לחלון? איך נעצור את המחשבות? מהו משקלו של הענן? מה ההבדל בין ברווז? מי היו החשמונאים ומדוע? איפה המפתחות של הצוללת? לא לחשוב! או שיש לך את זה או שאין לך את זה, אבל זהו, שאפשר להגיע לשם. נאמר וגם נכתב: ''הנה אשמיע לך מילים מטורפות. אתה הקשב להן הקשבה מטורפת''. ממש לא פשוט להחליק אל שדה ביטוי אחר שאינו מילים ועם זאת אין פשוט מזה. מוזר לא?
הקואן הראשון שהבנתי ממש, היה בחורף של שנת 1978 במחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל, עם חבר טוב שלי ששמו סרג'יו, שהיום גר בטמפה שבפלורידה (לא להתבלבל עם טמפקס, כך היה אומר). בבית הדפוס שהיה שם, ושהיום נחשב למוזיאוני, נעשו מודעות קטנות, מטורפות ומפורטות, כמו "פתיחה חגיגית של מכבסה באולם הסטודיו של החוג לצילום" (נא להביא בגדים מלוכלכים), "קורס לקללות אנגליות בכיתת הטיפוגרפיה" או הודעה על "החלפת בגדים כיתתית בחדר המזכירות". המודעות היו מאוד רשמיות וחסרות היגיון לחלוטין. בנוסף בכל מודעה הודגשו שתי מלים בקווים שחורים ועבים. להדגשות לא היה שום קשר לתוכן והאנשים שקראו את המודעות שברו את הראש גם על התוכן המופרך וגם על מה לעזאזל פשר ההדגשה שהיתה קומפוזיציונית בלבד.
זו היתה הנקודה שבה הבנתי שניתן לקרוא את המודעה כתמונה, ללא קשר לתוכן הכתוב ומיד נרתמתי במרץ לייצר מודעות מוזרות משלי כמו התראות על פרות מעופפות עם הדגשות מנותקות שקישטו את המודעות כמו פרחים במחברת כיתה א'. הסופר הבריטי רודיארד קיפלינג אמר כי המילים הן הסַם החזק ביותר ובאמת על ידי ציור לומדים לחרוג ממשמעות מילולית ולהשתמש במשמעות תמונתית כחלופה של הבעה. המונופול של תפיסה מילולית נשבר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"חייתי, הרגשתי, ונתתי לזה, לזה ולזה ביטוי"
|
|
|
|
|
|
|
ציור זן יחד עם הקליגרפיה המסורתית הוא דוגמה קלאסית של עשייה לליטוש עצמי. העשייה יכולה להיות כל דבר. זוגיות, אומנות קרב, גינון, הכנת תה, עשיית אהבה, תפילת שמונה עשרה, ביצוע מוזיקלי, שטיפת כלים והנהלת חשבונות. יש אפילו סיפור על לוכד צרצרים. השינון והתרגול הבלתי פוסקים, מתוך החלטה, מנקים אט אט את הדברים שמפריעים לנו בעשייה כמו תסכול ופחדים ואנו מגיעים בליטוש בלתי פוסק לצלילות. זה נקרא בפואטיקה של הלימוד: ''לצחצח ולמרק את הראי האפל''. בטאו טה צ'ינג כתוב: ''מי יוכל לדמום בעכירותו ולהצטלל לאיטו?''. זו אמנם אמרה טאואיסטית אבל יש זיקה הדוקה בין זן לטאו. סערות רגשיות מערפלות אותנו. ככה זה. מי מאיתנו מסוגל לעצור בעיצומה של סערת רגשות או רעיונות? נורא קשה. אבל שם, בדממה, מתחילה הצלילות.
לעניין הציור או הקליגרפיה המסורתית שהיא ציור האנרגיה של הסימניות היפניות, הנה דברו של הצייר: ''מהות ציור הזן היא החתימה של רגע יקר ערך זה. הנחה אחת, זורמת. אותו השם על הטופס, על הצ'ק, על המכתב, על הצו, על הנייר כשרבוט. לאורך ציר הזמן, כילד, נער, בוגר, זקן. בכל פעם ללא דעת אנו פותחים ערוץ, פותחים דלת לתחושותינו, מצבנו, רוחנו. קו תקיף, מהסס, מודע, מרושל, שמח, מכונס, גאה, מסתתר. זוהי הדלת בינינו לעולם הטוען אותנו במצביו. טעון במצב וספוג בתחושתו אני נותן לחתימה להתהוות ללא מחשבה. העולם נעלם לרגע. רק הצפרדע וצליל היעלמותה במים, רק העלה המהסס בדרכו למטה, רק הרגש המתוק הכואב שעולה בי. אני מתעד את הפעולה חסרת הפנים שלבשה את צורת הצפרדע הנעלמת, את צורת העלה הנח על האדמה בסוף דרכו. פני נמתחות לשפתי הצפרדע הרחבות, מתחדדות לחרטום החולדה, צורתי משתנה, זהותי נעלמת. אני הנוצה, אני הרוח, אני הכובד הגוצי, אני היגון המתעוות. אני הפעולה. התנועה הגדולה זורמת דרכי, משנה צורות לפי היותה וזמנה, נקווית על הדף, נחתמת ונעלמת. על הדף לפני צוחקת אלי תמונתה שנשארה. החתימה נדרשת ממך כאן, אדוני, וכאן, וכאן. תודה. אני חותם שוב ושוב. אני החתום בזה מאשר בזאת כי חייתי, הרגשתי, ונתתי לזה, לזה ולזה ביטוי".
אין דרך לבטא ולחתום אופי זה ללא הכרה עמוקה של סדר, חוק, מבנה, משמעת פנימית, קבלה של מצב והשתנות. הכרה זו מקבלת את הלא ידוע והלא צפוי כחלק מהסדר הגדול שמעבר למושגינו האנושיים. זוהי משמעות האנוש הבוגר. משמעות הכרה זו היא אמונה המאפשרת שלא להימשך לנתיבים של תפיסות אחרות ולהילכד. משמעות מצב זה היא שיווי משקל על משמעויותיו הפיזיקליות, התחושתיות, הרגשיות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דיבור פשוט יוצר שירה
|
|
|
|
|
|
|
להיות טעון במצב וספוג בתחושתו זהו דבר הנדרש גם עבור שירת ההייקו היפנית: סגנון השירה הקצר בעולם שאפשר לכתוב עליו אנציקלופדיה שלמה. ביפן, מולדת ההייקו, נדרשו הכללים הבאים: מספר הברות מדויק (5,7,5), אזכור של אחד מזמני השנה: אביב, קיץ, סתיו וחורף, על ידי ייצוג של שם או דימוי, ואם אפשר, תמונת טבע. כל אלו היו חלק מדופק החיים היפני. כיום הפכה צורת שירה זו לנכס עולמי ויוצרים רבים משתמשים בה. בהוראת עיצוב וציור מצאתי את ההייקו היפני כלי מושלם על מנת ללמד ביטוי מרוכז ללא עודפים טפלים, לבטא רגש אישי ופרטי ללא מסננים תרבותיים וחברתיים וכמו כן את היכולת לערוך סדר עניינים. דיבור פשוט היוצר שירה, לוכד ומבטא משמעות ורוח דרך פורמט מצומצם:
סוּפֶּר שכונתי
פוגש ידיד ותיק
אין מה להגיד
פיסת מציאות יפה זאת נרשמה על ידי תמר לוטן, אשה צוחקת שלמדה עיצוב, הבינה את השירה ומלמדת ילדים להבין.
והייקו נוסף של ספטמבר:
ראשה הצחור
שותתת ריח מתוק
חבצלת החוף
ההרגשה מופיעה כצליל-על והיא אחד מסימני האיכות של הביטוי. תחושה זו נדרשת כמטרה מהיוצר ומהיצירה כתוצאה ממשית. כל עבודת היצירה מכוונת לכך כמנסחת תחושה. ישנן שתי דרכים למצוא את הצליל הקסום הזה: האחת היא בבנייה מודעת על מנת להשיג את המטרה. השנייה, והיא מתאימה יותר לענייננו, היא לכידת הרגע עצמו ללא כוונות מיותרות. אז בהתבוננות חוזרת ניווכח מיד האם אור נסתר זה של התחושה מופיע או אינו מופיע.
שתי דרכים אלו הן הוויכוח, הנצחי כמעט, אודות הדרך להארה. ליטוש ושינון עד הרגע שבו נופל המסך או הליכה סקרנית בדרכך עד אשר תמצא את עצמך במקרה מצדו השני של המסך. מבחינה זו יצירה זו של יפן תואמת את פריצות הזן. היה ריק. לך ישר. ראה. ראה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גוש הספק הגדול
|
|
|
|
|
|
|
עוד מושג שחשוב להזכיר הוא כדור או גוש הספק הגדול: זהו מצב מובחן בחניכה שבו החניך נתקף פקפוק נוראי. הרגש יושב לך בבטן ושורף אותך. במסורת לימודי הזן ממשילים את הלימוד לקשירת עיני המחפש, הצבתו על סף תהום ועזיבתו שם. דרמטי מאוד, אבל יש לכך בסיס: כל שדה הוא מפה של יחסים, כיוונים ותופעות. אם אני מכיר רק שדה אחד עבורי הוא בלעדי. מכיוון שזה האמצעי שדרכו אני יוצר קשר עם העולם אני קנאי לשלמותו וקיומו. כאשר תפיסתי מאבדת את הבלעדיות, אני מרגיש שיסודות העצמי שלי, החשיבה והאמונה, מתמוטטים. במצב כזה אני חייב שיטה ועשייה ברורה כמו דוגמאות האמנות והעבודה שהזכרתי משום שזה יהיה הדבר המעשי היחיד שאוכל להיתלות בו. בלי סדר דברים קבוע שאני מחויב לו בהחלטה עיקשת אני יכול ללכת לאיבוד ממש כמו שרוטי הסמים או הלם הקרב: החל מייאוש ואבדן דרך וכלה במצבים פסיכוטיים. אני מטיל ספק בדרך, בעצמי, בחיים ובכלל.
חליל ג'ובראן כתב בשירו ''הכאב'': ''כאבך הוא התבקעות המעטה המגונן על הבנתך''. כשהכאב הופך לבלתי נסבל אנחנו מגיבים בהתנתקות למרות שהדרך לפתרון היא להיכנס אליו, אל הכאב. זהו מצב רוח שיש לחצות אותו באמצעות החלטה ודבקות בפעולה. מיאמוטו מוסאשי המכונה ''קדוש החרב'' מתקופת המאה ה-17 ביפן אמר שמעבר הכרחי, מהרגע שנכנסנו אליו, יש לחצות בנחישות וללא הפסקה. עצה מצוינת לג'יפאים מתחילים. פעם במחנה צופים הקמנו גשר חבלים מפחיד נורא. הצמדנו לו שלט: מי שהולך ליפול שימשיך ללכת.
בכל אופן, אחרי תקופה דיכאונית עד עפר, יכול מישהו בעיר הגדולה לקום ולקלוט שהלחמנייה החמה עם השומשום והחמאה המלוחה והקרה וכוס הקפה בחלב חם הם ממשיים. הרגע הוא אמיתי, הוא לא רוצה ולא זקוק לחלופות כי הוא עייף מהחיפוש, זה טוב כאן ועכשיו, והוא חופשי. הבין! בטח יכין לו כוס קפה נוספת כדי להאריך את קסם הרגע אבל זה מיותר. הוא כבר צריך להעריך את הרגע הבא. כמובן שיהיו כאלה שזה לא עובר אליהם. ככה זה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עשייה ללא עשייה
|
|
|
|
|
|
|
ונסיים עם המושג הדאואיסטי "עשייה ללא עשייה" (ווּ-ווֵי בסינית). שמשמעו אי עשייה, ללא מעורבות, כך מעצמו. הפעולה הנעשית מעצמה. פעולה נכונה וטבעית, חסרת כפייה תודעתית. פעולה הנעשית מעצמה על פי טבעה: צמיחת החרצית, מעוף הדרור, זרימת הנהר, גירוד האף, נשימה. אפס התערבות, שעלולה לסכסך, במהלך הדברים. לזרום עם הדברים ולהיות אחד עם ההתרחשות, עם היריב שאינו יריב, עם הכלי ועם היד שאינה יד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
איש זן אמיתי הוא אמן. אמן אמיתי הוא איש זן
|
|
|
|
|
|
|
המצבים עצמם באים משדות שונים של המציאות סביבנו ויש להבחין ביניהם בבירור: סביבה, גוף, יחסים. אלו שדות יסודיים. עליהם נבנים וצומחים שדות על גבי שדות היוצרים במורכבות מופלאה את עולם התופעות או החלום. זהו המסך שדרכו צריך לפרוץ. אין שום סיבה לבטלו, גם אין אפשרות, אולם עינו הנוקבת של היוצר נחה לרגע על דבר משותף לכל. זהו רגע חסר אינטרסים ומשום כך הוא חסר תועלת במהותו. אז, במבט המשותף, יכולה להיווצר אחווה. איש זן אמיתי הוא אמן. אמן אמיתי הוא איש זן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה' ו'זמן המדבר', תרגם לאחרונה מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
