 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
 |
|
|
|
|
|
|
| לכל דבר יש את הצ'י שלו. לכולם יש צ'י. הצ'י משותף לכל. דוד מיכאלי על האנרגיה הקוסמית הבלתי מתכלה |
|
| עדכון אחרון : 2/3/2006 20:49 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בתרבויות מזרח אסיה קיים מושג בשם צ'י, או קי, המתאר חיוניות, או נשימה, או רוח או איכות של גוף ומצב. במזרח הרחוק איכות זו היא נושא לעיבוד וטיפוח, החל מתרגול גופני כמו צ'י קונג דרך כל אמנויות הגוף והפעולה ועד לעיצוב סביבה ומרחב כמו אומנות הפנג שואי. ההתייחסויות לצ'י הן אינסופיות כמספר התופעות. לכל דבר יש את הצ'י שלו. לכולם יש צ'י. הצ'י משותף לכל.
בניסיון להבהיר את העמימות האופפת את המושג, ניתן לומר כי הצ'י הנו מופע הנגזר מן הקיום החומרי ומתבטא ביחס הפעיל שבין הגופים, מהרמה הזעירה ביותר של חלקיקיהם ועד להרכבים הגדולים ביותר. או במילים אחרות: מרחב קורן של יחס פעיל מאבני היסוד האטומיות ועד לגלקסיות כולן.
היחס הוא יחס חי. אפשר למשל לדמות את הצ'י לפעולת המנוע ברכב. לא המנוע, לא המרכב, אלא הפעולה. הפעולה מייצרת תדר ההופך את מבנה המתכת והפלסטיק לדבר חי. עד כדי כך חי, שבעל הרכב (הנזיר?) טופח בחיבה על הכנף של הפרארי שלו ובעל הסובארו ילטף אותה בחיבה לאחר השטיפה. אם מכניזם הנשימה הוא המנוע, הצ'י יהיה פעולת המנוע, הרטט המנגן החולף סובב בכל מקום.
גם גוף נייח אוצר בתוכו יחסים של משקל, היקף, צורה ומתח המסתכמים לאיכות מובחנת. את
זאת יודע כל בעל בסטה של אבטיחים בשוק ואנו מסכימים איתו בלב שלם כאשר ליבו המוצק של האבטיח ממלא את פינו. כאשר אנחנו בוחרים עגבנייה מן הערימה אצל הירקן אנו אומדים אינטואיטיבית מתח פנים, יחסי משקל ונפח, מרקם הומוגני, צבע יציב, ברק ורעננות.
כאשר אנו בוחנים את פסל דוד הניצב באקדמיה של פירנצה אנו נדהמים מהעוצמה הקורנת, מאבן השיש שנראית כנושמת, מתחושת החיים שמיכלאנג'לו הצליח לעצב. כאשר אנחנו אוחזים את אחת מביצי הפסחא המושלמות במורכבותן של פברז'ה, בקבוק בושם קטנטן ומושלם של לליק, חרב יפנית שנעשתה ביד האומן של מאסמונה ומנגנת את ייעודה, רובה קלשניקוב המושלם באיזונו, החמניות החמות והמטורפות של ואן גוך. כל אלה הם יחסים מושלמים של משקל-נפח-צורה-חומר-ייעוד. באמנות קוראים לזה קומפוזיציה נכונה. כשלימדתי אמנות קראתי לזה להיות מחובר לחשמל. במזרח יאמרו שהצ'י טוב, טוב מאוד.
כאשר המנוע של המכונית מזייף או כאשר ישנו חלק רופף ברכב אנחנו חשים זאת מיד דרך הפגם הנשמע והמוחש ברטט החי של הרכב. כל הדוגמאות האלה ממחישות אומדן מובנה ואינטואיטיבי של עצמים ומרחבים פנימיים של עצמים. אבל כדי להתמחות בכך ולפתח רגישות גבוהה צריך ללמוד ולעשות. והרבה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
איך בוחרים עגבנייה?
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אם יש מרחב פנימי, יש מרחב חיצוני. כתוב בכתבי המופת של הטאי צ'י: ''אם יש למעלה יש למטה אם יש קדימה יש אחורה אם יש שמאל אז יש ימינה''. ועוד כתוב: ''למעלה למטה קדימה אחורה שמאל או ימין הם פנים של אותו הדבר. כל אלו הם תפיסה ואינם נמצאים מחוץ לך''. היחסים שבין העצמים השונים הם בעלי השפעה הדדית וניתנים לעיצוב. האגרטל שבחדר הוא מרחב פנימי. מבנהו המושלם חסר הסדק מאפשר לו להכיל מים ובהם הפרח. החדר הוא המרחב החיצוני לאגרטל ולפרח ומושפע מנוכחותם. בלעדיהם החדר יקרין תחושה אחרת. אולי נטישה. למרות שהעצמים רבים מספור, המרחב משותף לכולם וכולם משפיעים ומעצבים אחד את השני.
רמת היחסים שבין העצמים לבין עצמם ובין העצמים לסביבה, נתפסת בעינינו כהרמוניה או דיסהרמוניה, נמדדת במתח ומשקל, ובאופן כללי כרפוי, מוגזם או רצוי ומושלם. כמו כן אנו תופסים את היחסים כמייצגים מבנה שלם או שבור. סיכום מתחים של מבנה יוצר תחושה ברורה של נכון-לא נכון, נוח-מעיק, קבלה-דחייה.
כל אחד מאיתנו יכול להעלות בקלות זיכרון מוקדם של דחייה ממראה של בננה מעוכה ומשחירה, לימון סחוט וישן או ריח רע ממקום לא מאוורר הנתפס ב''בטננו'' כתחושה ללא מילים של התפרקות מבנית מדכאת ומזיקה. כל אחד מאיתנו יכול לזכור ולשחזר את תחושת השמחה העולה וקמה מול המראה המושלם מחליף הצבעים של בועת הסבון באוויר, או ריח בושם קל של פרח. צ'י מושלם לפרק זמן קצוב היוצר הדהוד ומשתקף בתחושותינו.
האורז גמר את בישולו בסיר. טעמו מושלם, מרומם נפש. הרמוניה מושלמת. מחר כבר יתיישן - דיסהרמוניה. כדי לקבל את אותה שלמות נצטרך לטעון או לבנות את האנרגיה מחדש. לבשל אורז חדש. או להקים עולם חדש.
סיכום המערכת על מקטעיה - או אם נרצה לומר העולם, היקום וכו' - הנו תמיד מאוזן. חסימה במקום אחד יוצרת חסר במקום אחר ובהמשך התהליך מגיע שינוי מבני והשוואת לחצים. לדוגמה, לחץ חסום מתחת לקליפת האדמה מרעיד אותה או סודק אותה, משתחרר אל המים ויוצר גל צונאמי. וכמובן ישנם גלי הרגש רבי העוצמה שכל אחד מאיתנו חווה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ניתן לשחק בצ'י, לתמרן עליו ובו, על ידי שימוש בחומר ובפעולה כאמצעי ליצירת נתיבי זרימה ולכוון את עצמנו עליו או אותו בנו. צ'י אינו חומר אלא יחס נושם וצורתנו הגופנית היא מסגרת ליחס נושם זה. ניתן לעבד ולפתח את יחסי ''היש'' שבגופנו על ידי רצון, מחשבה ותרגול, על מנת להגיע לזרימה המסקרנת הזאת.
הזרימה אינה דבר מובן מאליו אלא מחייבת טיפוח והשתנות בלתי פוסקים. אלו מושגי אמנויות הפעולה המזרחיות: טיפוח ועיבוד. הלימוד, הרצון והתרגול מעצבים את הכוונה ואת מערך היחסים של ה''יש'' בגופנו.
באמנויות פעולה כמו טאי צ'י, הסינג-יי, פה-קואה וצ'י קונג, ניתן לעצב את הצ'י, לאחר שתפסנו אותו כחומר למשחק, כמערך יחסים בין חלקי היש בקווים ישרים, בקשתות, בסלילים ואלומות, על פני ובתוך גופינו. לצורך זה עלינו ליצור או לרכוש דימוי ותמונה בתודעתנו אשר נחיל אותה על גופנו בשינון מחזורי ותרגול. הדימוי והתמונה הם מאכסני הזיכרון התחושתי. תפקידם הוא כמתווכים והוא זמני בלבד.
כאשר התודעה שלנו משוחררת אנחנו יכולים לירות את הצ'י שלנו, באמצעות תשומת הלב, לכל מטרה. כל מי שחווה אי פעם מבט עין מדביר או פותח שהשאיר אותו מפורק מעמדתו וחסר התנגדות יזהה את ההשפעה. אפשר גם לנסות ללכת ליד נמר.
הצ'י, או תמונת היחס, נוצר כביטוי תפיסתי של מרכז הכובד שלנו. זהו עיבוד וניסוח של מושג תודעתי אשר גבולותיו וזמינותו יכולים לגדול עד לגודל בלתי נתפס. להמחשה של גדילת התפיסה והתודעה אנחנו צריכים להיכנס למכונית שלנו. התחושה שלנו מתפשטת ומקיפה את כל הרכב. ללא תכונה זאת הנהיגה שלנו הייתה בוודאי איומה והיינו מתקשים מאוד בכניסה לחניה בהילוך אחורי. פגיעה קלה בפנס אחורי מוחשת אצל הנהג כפגיעה אישית. זאת דוגמה מצוינת להראות התפשטות התאמה וחפיפה בין המרחב הגופני המקורי למרחב הרכב החדש. מי שגר בדירה קטנה יסתגל מהר מאוד לדירה ענקית. תפיסתו תתפשט והוא יהיה רגיש ביותר לחריקת חלון מתנדנד שבקצה המרחב של הדירה הגדולה, או לצעדים המתקרבים אל הדלת.
המושג התודעתי הזה של צ'י הוא היכולת לנהל את המתח ויחסי החומר כאשר הם נמצאים בנקודת "המסה". המשמעות היא שהמתח או הלחץ נמסים כאשר הגוף נמצא בשיווי משקל מושלם והופך להיות חסר משקל ומאמץ. במצב של אי שיווי משקל, יחסי המתח "לכודים" בין החלקים ואינם יכולים לנשום או לזרום.
כל אחד מאיתנו יכול לבחון ברגע זה האם גופו משוחרר ופתוח או שמא ישנם חלקים שמוטים ונשענים. ברגע ה''מדליק'' של גלישה על שיא הגל, צניחה או מפגש אהבה מרגש נוכחותנו חשופה כולה, פתוחה ונעה באיזון דינאמי ללא הרף.
באחד המפגשים שלי עם עולם הרפואה הזדמן לי לשמוע מכשיר ניטור של קצב הדם בגוף. זה מדהים! אוקיינוס אדיר סובב שם! הגוף שלנו שנראה כעצם או פסל בעל תנועה מוגבלת מכיל מקצבי תנועה פנימיים וזורמים ללא הרף. בהקדמה של סוזן פו לספר תמצית הטאי צ'י צ'ואן היא מתייחסת לפסוק שעניינו מהות הנושם כצ'י ער, רוגש, גואה, דולק, או מכה גלים: ''ביטוי המילים בסינית הוא בעל משמעות כזאת: אם כל האוקיינוסים בעולם ייאספו אל תוך תיבה ואז נטלטל את התיבה, יכו המים מצד לצד. זו הדרך שבה הצ'י סובב ונע בגוף''. דווקא בעברית קיים הביטוי התואם: הנשימה מכה גלים.
ככל שאנו מבינים יותר את תופעת שיווי המשקל וביטוייה בגופנו, יכולת המשחק שלנו ממרכז התופעה אל קצה שלוחותיה משתכללת. רצפי הריק שבין ה"ישים" הופכים להיות גמישים וזורמים יותר. בהתאמה, ה''ישים'' עצמם - רקמות, עצבים, עצמות - משתכללים ומתפתחים. המסורת של הטאי צ'י צ'ואן אומרת כי אנו מפתחים את החלקים הלבנים: מוח, עצבים, עצמות, גידים, רצועות.
למעשה מחשבתנו משחקת בחומר כמו אבני דומינו המתהפכות ויוצרות תנועה. התנועה עוברת, האבנים הופכות פנים. כמו גלים. נתק בשרשרת מבטל את הרצף הנע. תנועה מושלמת אינה שוברת את גלי המרחב אלא מעצימה אותם. כפי שילד בונה את תנועתו על נדנדה תלויה או כמו בניית התנועה של המטוטלת. תנועה מושלמת מהווה פן של תודעה שלמה לאותו הרגע.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מרכז שיווי המשקל של הגוף האנושי נמצא סנטימטרים מעטים מתחת לטבור ופנימה. הוא נקרא בסינית דאן טיין וזהו המרכז לתנועה ולמדיטציה. הוא מכונה ''ים הצ'י''. שם, כאשר מתממש שיווי המשקל, נעלם כל מאמץ ונפתח מרחב אינסופי של זרימה. על פי סטיוארט אולסון, תלמידו של ט.ט. ליאנג, ישנם מאות מושגים לתיאור הנקודה הזו.
לכל איבר יש מרכז כובד ושיווי משקל משלו. בשחרור נכון, בזרימה נכונה וברגישות גבוהה נוכל להרגיש את רוח האדמה כתנועה משלימה לכבידה הנושבת דרכנו ולאפשר לה לנוע על פי התיעול שעיצבנו.
אמרנו כי בסינית צ'י מפורש גם כמושג הנשימה. המונחים של העולם העתיק "פסיכה" (יוונית) ו"ספיריט" (לטינית) מזהים את עיקרון החיים עם הנשימה. אצל הפילוסוף ההודי שאנקארה עיקרון החיים מזוהה עם נשימה גם במובן של עצמי קוסמי ולא פרטי בלבד. המושג ''נשמה'' בעברית מקיף היבטי קיום, נשימה ותחושה. ''ויצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה, וייפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה'' (בראשית ב,ז). על פי מילון אבן שושן: נשמה - רוח החיים שבכל חי. הביטוי ''נשמת כל חי'' תואם לביטוי הסיני huoran zhichi שמשמעו ''הצ'י מקור ושפיעת החיים'' שהוא כוח החיים האוניברסלי על פי מנציוס או ''הנשימה הגדולה''. ד''ר גדי ישי מכנה זאת הגורם הטרום חומרי. ממשות שאינה גשמית הנמצאת בכל. אמני הטאי צ'י צ'ואן טי טי ליאנג וד''ר יאנג ז'ווינג מינג מכנים זאת אנרגיה מהותית מוטבעת מתקיימת וסובבת בכל חי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
''השמים שלפני'' (המרחב שלפני) או ''צ'י קדם לידתי'' כך קוראים בסין לצ'י, כאיכות המתחים והכוחות שנולדים איתה או שמקבלים אותה מההורים כמורשת פיזיולוגית ומנטאלית. לאחר הלידה מתחילים להשתמש בצ'י הזה, ומחליפים אותו חלקית בצ'י המופק ממזון ואוויר. זה נקרא ''השמים שאחרי'' (המרחב שאחרי) או ''צ'י לאחר לידה''.
הנשימה היא ביטוי המרחב הפנימי שלנו. מקורה במרחב הגדול שבחוץ והיא גם המשקפת אותו. בעבודה תודעתית אנחנו יכולים, באמצעות מקצב, להתחבר ולהיות מתווכים ואפילו מקור מהדהד למרחב הגדול. זהו המרחב הנושם הבונה אותנו וקיים בזכותנו בו זמנית, שאנחנו יכולים לעצב אותו ולהיות אחראים עליו ועל עצמנו.
פרסום ראשון : 28/7/2005 20:32 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה' ו'זמן המדבר', תרגם לאחרונה מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
