 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
 |
|
|
|
|
|
|
| הזמן הוא משאב כמו אדמה, אוויר ומים וכדאי לצרוך אותו באותה תשומת לב שאנחנו בוחרים לחם אורגני, מים טהורים ואוויר נקי. דוד מיכאלי יוצא נגד שודדי הזמן וחושב שמדיטציה היא חירות פרטית הנחוצה לבריאותו של העולם |
|
| עדכון אחרון : 2/3/2006 20:51 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשבני הצעיר, שהוא מוזיקאי, תפס אותי מעלעל בעוד אחד מספרי המדיטציה החדשים שיצאו לאחרונה, הוא טען בפניי בנחרצות כי מדיטציה היא מוצר המיועד לבעלי אמצעים בלבד. נראה אותך מוכר את האידיאולוגיה הזאת לקשי יום! בטח לא לקופאית המיוגעת בסופר שאין לה זמן להרים את הראש בסוף יום עבודה של 12 שעות, וגם לא לתאילנדי שקוטף את הפלפלים משעת הזריחה, גם לא לשוטפת המדרגות וגם לא למובטלים שבלשכת העבודה. כשאתה לא ממש צריך לדאוג למחר אתה יכול להתרכז בכאן ועכשיו. לכן מדיטציה אינה דבר כל כך אוניברסלי כפי שהיא מציגה את עצמה. אני לא מאמין במדיטציה, אמר והלך לחדרו. על רקע צלילי המוזיקה שבקעו מהחדר הרהרתי בשיחה ואחרי כן הלכתי לישון. על שפת הים בבוקר, כאשר התבוננתי בגלים שהגיעו אל החוף הלבן וחזרו לאיטם אל הים, שוחחתי בתוכי עם בני. על מדיטציה.
הסופרת הבריטית וירג'יניה וולף דיברה על התנאי היסודי - ''חדר משלך'' - כדי להיות מסוגל להגות וליצור. הרהרתי במושג החביב של פייב או'קלוק - שתיית התה המסורתית באנגליה המהווה ''חדר זמן'' או חלון זמן קבוע ומסגרת שבה אנו מריצים את התוכנה שלנו בקצב אחר. אפשר גם להתפרע ולומר שאולי חלון זמן יומי כזה הוא שאיפשר
לנבחרת האנגלית שעליה נמנים שייקספיר, בלייק, קולרידג', דאן, פופ, סוויפט, דיקנס, הקסלי, קיפלינג, וולף, ברונטה, מוהם, דילן, וויילד וגם קרול ואדאמס (מדגם חלקי ביותר) לבצע גיבוי ואתחול של המערכת היצירתית שלהם ולהפיק שנינויות של שיחה ויהלומים כתובים.
למדנו כי משה התבודד על ראש ההר ארבעים יום וחזר עם דת ששינתה את העולם. שמענו כי רבי שמעון בר יוחאי התבודד שנים במערה וספר הזוהר שמדונה קוראת ממנו היום מיוחס לו. נזירים ונזירות בכל העולם שהו בחדרי התבודדות ומתוך חדרי ההתבודדות ומערות בהרים נבעו יצירות מופת של הגות שהשפיעו על העולם.
ביפן המסורתית והצפופה שבה האנשים וזמנם היו שייכים לשליטים הפיאודלים, הפרטיות כמעט לא הייתה קיימת, או שהתקיימה לזמן קצר מאחורי הנייר הדק של הקיר המחליק. כדי לשמור על השפיות יצרו האנשים מסכי נימוס פנימיים וחצרות פנימיות מנטאליות וסגורות הרמטית בפני זרים. הפרטיות הפנימית היתה לנכס אישי יחיד מול שינויי האדמה הרועדת, שריפות הבתים, ציות חברתי והריבוד המעמדי. גם שם היה טקס התה למשבצת אקס אינטרסנטית ועל-זמנית שבה נוצר מרווח למפגש עם העצמי, עם האחר ועם הטרנסצנדנטי. מה שמעבר. מדיטציה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מדיטציה על פי חוק
|
|
|
 |
|
|
|
המדיטציה אכן מיועדת לבעלי אמצעים. וכך גם המוזיקה. אך מה הם ומי הם בעלי האמצעים? בעלי האמצעים הם אנשים שיש להם זמן. אלה שיש בידם שליטה כל שהיא על זמנם, ויש להם תודעת פרט מפותחת. אבל איך משיגים זמן?
אפשר להשיג זמן בכמה דרכים: אפשר לקנות זמן באמצעות ממון, כמו למשל רכישת חופשה או תשלום והעסקה של אחרים בזמן שאתה עושה כרצונך. אפשר גם להגדיר זמן באמצעות החלטה חברתית, ולעגן אותה בתקנות. ממש כמו החוק לחגורת בטיחות ברכב.
שבת למשל היא בועה של זמן פרטי מוסדר בתוך רצף העשייה היומיומי. החוק הדתי מסייע לבצע את המעבר מהרעש הקבוע של החולין אל שקט. החוק הזה מגדיר את השבת כזכות אנושית בסיסית. היום אני מבין יותר טוב את הצפירה המרוחקת שנשמעה בילדותי מכיוון העיר בני ברק וציינה את כניסת השבת. מדיטציה על פי חוק. נאמר על בעלי הבית בשבת שהם כבני מלכים וזאת משום שהם אדונים לזמנם.
דרך אחרת היא להפקיע את עצמך מזמנו של הציבור, לעתים על חשבון תדמיתך המסודרת, כמחפש, אמן, סאדהוּ, נזיר, מאמין, תרמילאי, למדן או כבטלן ואכן ביהדות העיירות שנעלמה היה מושג של ''בטלנים אומרי תהילים'' אך המילה בטלן במקרה זה משמעותה לבטל הבלי העולם הזה לטובת ביטוי רעיון. בכל המקרים האלה אנחנו פועלים מתוך תודעה ורצון פרטיים שהם ביטוי ליכולת של בחירה ונכונות לשלם מחיר עבורה.
אבל היכולת הזאת אינה דבר מובן מאליו כלל וכלל. גם הבחירה החופשית אינה דבר מובן מאליו. אלו הם היבטים תרבותיים שהתפתחו לאיטם בחברות שונות. יכולת בחירה יחד עם נכונות פנימית לשלם את מחירה הן הקרקע והמרחב לתופעות של שירה ונבואה, שהן אמהות האמנות והמחקר של זמננו.
בעבר היו תופעות פרטיות אלה של שירה, אמנות ומחקר רק נחלתם של האדונים בעלי האמצעים והמעמד הפוטרים אותם מדאגות קיום, או כוהנים שעיצבו זמן פרטי עבור עצמם במחסה חומות המנזרים (בגלגול הנוכחי זה האוניברסיטאות של ימינו), ולבסוף פריקים, מטורפים ושוטים שהחברה עזבה אותם לנפשם בגלל מוזרות וחוסר האפשרות לצפות את תגובותיהם. כולם היו יחידי סגולה בעלי זמן פרטי חריג בחברות מעמדיות מגויסות, מאמינות, מהופנטות או מדוכאות שבהן הזמן היה שייך לחברה, לקבוצה ולמנהיג.
מכיוון שסיר הלחץ בחברות מנוהלות כאלה סופו להתפוצץ אם לא ינוהל ברגישות, ועדיף שלא ינוהל כלל, על פי לאו החכם או דאגלס אדאמס, נמצאו לסיר שסתומים חברתיים של שחרור לחצים, כמו למשל מועדים רשמיים של חג, ממש כמו ההפסקה הגדולה של עשר ועשרים בבוקר בבית הספר.
כמוצא כמעט אחרון מלחצים התקיימו תופעות כמו הדיבוק היהודי, הזאר האתיופי, הטראנס האנימיסטי, ההשתלטויות השטניות וההתגלויות המלאכיות הנוצריות. כל חבורה וסגנונה. אלה הופיעו וגם טופלו בלוויית פעולות כמו נשימות (ריברסינג?), תנועה מונוטונית (התנדנדות בבית הכנסת? מחולות סוּפיים?), הסתגרות ושתיקה (תענית דיבור? ויפאסנה?), חזרה על תפילה או מילה (מנטרה?).
תמיד היו בנמצא גם השפעות חיצוניות כמו של אלכוהול, פטריות עובש התירס ועובש השיפון, האופיום, החשיש, הלאודאנום והקוקאין, ועוד היד נטויה. אלה ממש המקבילות של החבר'ה המפריעים שזורקים אותם החוצה מהכיתה, וכדי להוסיף חטא על פשע הם גם הולכים לעשן בשירותים או שהם בורחים לחוף הים. בסוף הם מקימים חברת הייטק או אשראם ובזמן הפנוי שלהם הם עושים מדיטציה. אלא מה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תן כסף קח זמן
|
|
|
|
|
|
|
התודעה הפרטית והחירות שאנו מקבלים אותן היום כזכויות טבעיות הן תפיסות עולם שהתפשטו במאמץ רב. בדרך הן פגשו בחיות טרף, צליבות, חרבות, קלשונים, מוקדים בוערים, בתי משוגעים ובתי כלא. נשים שניסו לנכס עבור עצמן זמן פרטי והחלו לחשוב באופן עצמאי, לבחור גברים באופן עצמאי וליצור הוגדרו כמכשפות, מה שבאמת היה נכון משום שהן בקיומן אכן שינו את המציאות. יהודים שניסו לשמור על הזמן הפרטי של השבת הוקעו ככופרים, כאיום ואנטיתזה לקיים.
חשיבה פרטית בחברה טוטליטרית, מעמדית או מונופוליסטית יכולה לגבות מחיר כבד: ראה ג'ורדנו ברונו וז'אן ד'ארק שהועלו על המוקד, שפינוזה שהוחרם על ידי קהילתו ואולי גם הפאלון גונג בסין בשנים אלה. בעלי חשיבה זו הם חלוצים וחלוצות. מבשרי אופנות חדשות ואופני חשיבה חדשים, האחוזון הקבוע של הילדים שמפריעים לשקט התעשייתי של הכיתה ושל בית הספר.
המציאות הנוכחית של ''תרבות הצריכה'', ''תודעת שירות'', ''הלקוח תמיד צודק'' יצרו מוטאציות מופרעות של מבצעי חופשות מוזלים ומיוזעים עם ''הפעלות'' על חופי גן עדן מעוצבים על פי הצעקה האחרונה. מציאות זו של אקולוגיית הגאדג'טים, עם הקייטנות הגשמיות והרוחניות למבוגרים, הם תוצאות קצה ממוסחרות של הנחות פילוסופיות שנולדו לפני אלפי שנים, גם במזרח וגם במערב, ומכירות בזכויות הפרט. רק שהפרט הלך כרגיל קצת לאיבוד במרכול.
האנושות הנביטה את הרעיונות הנפלאים כי כולנו זכאים, יחד עם החובה החברתית, להכרה, ביטוי ומיצוי עצמי וחופש. ואם לא כאן ועכשיו כי אזי במלכות שמים. אפילו השאהידים המתפוצצים שייכים לתמונת המציאות הזאת בשאיפה לחרוג אל עולם שבו יהיו אדונים לעצמם וזמנם. המשיכה של מתג ההפעלה של חגורת הנפץ - מוצר צריכה בפני עצמו שעוצב באולימפוס של הוליווד בסרטי המערבונים והתפתח אצל הארי המזוהם - משיכה אחרונה זו היא פעולה פרטית, אולי היחידה המודעת בחייהם הקצרים, ולצערנו סופית מאוד, בתַווֶך קיבוּצי-תודעתי, מוּטה ומהופנט.
האידיאה של החופש הומרה בחופשה וכמו כל טריטוריה חדשה הזמן נכבש, חולק, נארז, משווק ונמכר כמוצר. יש לו סיסמת פרסום: ''זמן שווה כסף''. יש לו סוכנים ומפיצים: תן כסף קח זמן. שמעתם על המושג זמן איכות? הפיקציה הזאת אומרת שישנו זמן שאינו איכותי. זהו ביטוי-כיסוי לריגוש. זמן איכות הוא זמן שבו אתה מקבל את מנת הריגוש שלך. אחרת אין טעם לזמן. אבל לזמן אין טעם וגם אין לו צבע. ממש כמו מים צלולים. תוסיפו למים סוכר (המון סוכר) וצבע וקרמל וקפאין ודו תחמוצת פחמן ותקבלו קוקה-קולה. תוסיפו לזמן הצלול חבילות בידור וסנפלינג ומועדונים וכסף וסקס ותקבלו זמן קולה מרגש ומצוין.
תרבות הצריכה וסוכניה התאגידיים - ברוני הזמן, הפכה בדינמיקה פרקטלית טבעית להיות תרבות טוטליטארית בפני עצמה. אני מתקשה לחשוב על תיאורית קונספירציה אבל לעומת זאת ברור לי שיש כאן מאזַן מתח. מי שלא מגדיר את זמנו בבירור ונרדם בשמירה משאיר אותו פרוץ לגניבה, ניצול ותמרון. כדאי שתתעוררו. תיק תק תיק תק.
הזמן הוא משאב כמו אדמה, אוויר ומים וכדאי לצרוך אותו וגם לחלוק אותו באותה תשומת לב שאנחנו בוחרים לחם אורגני, מים טהורים, שקט ואוויר נקי. גם אלה הם כיום מוצרים של עשירים. כבר אמרו את זה שלא פשוט להיות עשיר אבל זה הרבה יותר נוח.
על מנת לשמור על ערכי פרט ברי קיימא ולהגיע לאוטונומיה של התבוננות צריך לקיים גם רצון פעיל ודרישה לשקיפות מתמדת של מידע, יחד עם תחזוקה מתמדת של הרצון. לא של המוצר. מי ששולט בזמנך שולט בך והוא בטח לא יוותר בקלות על השליטה. גם אם זה דיבוק תרבותי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדיטציה בלי סוכני שיווק
|
|
|
|
|
|
|
עלינו לתקוף את לוגו המדיטציה כמוצר ולומר במילים מאוד פשוטות וישירות כי כל אחד מאיתנו חייב לעצמו, זכאי וראוי לבועה של זמן פרטי שבה נוכל לצמוח. מדיטציה בלי סוכני שיווק. אף אחד לא ייתן לנו את זה מלבדנו. זו הבחירה להיות עשיר שזמנו בידו. זהו מאבק מתמיד על המרחב הפרטי שלנו וצריך להכיר וללמוד אותו כמו שפה חדשה.
יש הרבה שפוחדים, פשוטו כמשמעו, להיות לבד עם עצמם משום שמעולם לא חוו זאת. אבל רק כך נוכל לעשות את המוזיקה שהזכרתי בתחילת המאמר. אמנות והגות משמעותם חירות והם יסודות נחוצים לבריאותו של המרחב והזמן הציבורי. בלעדיהם ובלי הזמן הפרטי החברה חולה וגם העולם. בנג'מין פרנקלין אמר כי אלה המוכנים לוותר על החירות החיונית כדי לקנות להם קצת ביטחון חולף אינם ראויים לא לחירות ולא לביטחון.
פגשתי חבר ותיק שלא ראיתי זמן רב. כאשר סיפרנו אחד לשני על חיינו והוא שמע שאני פותח את יומי בים, השתאה מאוד. איך אתה יכול להרשות לעצמך את הזמן? שאל. כמו בית כנסת, עניתי. או מדיטציה.
פרסום ראשון : 4/8/2005 19:33
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה' ו'זמן המדבר', תרגם לאחרונה מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
