 |
/images/archive/gallery/296/527.jpg דוד מיכאלי.
 |
|
|
|
|
|
|
| דוד מיכאלי על מסע התודעה, האהבה וההומור ועל ענני האבק הקוסמי שמהם נוצרים עולמות |
|
| עדכון אחרון : 2/3/2006 20:57 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בסביבות המאה השש עשרה קרה דבר בעולם. תודעת הפרט שהיתה שייכת ליחידים כמו שליטים, כוהנים ומטורפים החלה להשתכפל. הנחות פילוסופיות כדוגמת אי-כוחניות, קבלת האחר ויחסי הגומלין בין הפרט והיקום המתינו רדומות בסבלנות מאות שנים לטכנולוגיות מתקדמות של שכפול וכאשר הופיעו אלה כמכונות דפוס, נייר ותעבורה, לבשה הרוח המנוסחת גוף ששכפל את עצמו במהירות. מדיות חדשות יצרו חשיבה חדשה וחשיבה חדשה הזינה ויצרה מדיות חדשות. התודעה החדשה פתחה ערוץ דו סטרי ופס רחב ומתרחב בינה לבין העולם.
באירופה הורם מבט אל מחוץ לדוֹגמה הדתית ובעקבותיו נפל תפוח הידע של הכבידה והרעיד את העולם, בסין נוסח ויושם תפוח היין והיאנג כתנועה פרטית מחוץ למרקם החברתי הקשיח, באמריקה נוסח והוכר עיקרון החופש של הפרט ופעולתו במרחב פרוע שאוקיינוס שלם של תפיסה הפריד בינו לבין העולם הישן.
המקדשים והמסדרים הלכו ונפתחו לציבור, חכם אחד שהתרשם עמוקות מיכולת ההכרה להיות שותפה לייצור המציאות הכריז: אלוהים מת. אולם הקשר החדש הוא חי ופועל בשני הכיוונים. נבטו מושגים חדשים כמו אנרגיה, תודעה, מציאות. המושגים האלו קשרו יחדיו תופעות שלפני כן לא נראה כל קשר ביניהן כמו אדים ומכונות במנוע הקיטור, חיידקים ובני אדם, זמן והתפתחות. ראייה גלובלית החלה להתפתח. המילה אנרגיה הופיעה לראשונה רק בסוף המאה התשע-עשרה והפכה בזמננו
מאבן חכמים דמיונית להלך חוקי שמטבעותיו חומריים ולא חומריים בו זמנית.
בתחילת המאה העשרים דוֹגמה ואקסיומה החלו לאבד את מוצקותן והתחלפו להיפותזות ופרדיגמות כנקודות אחיזה ותבניות זמניות לצורך פיתוח וניסוח. הסרגלים הניוטוניים הקשיחים והנוחים הוחלפו ברעיונות הדינאמיים של תורת היחסות האיינשטיינית והחתירה לתיאוריית השדה המאוחד. המוסר הממוסד עבר טלטלה כאשר הציווי של מושג ההתנהגות הוחלף על ידי הגורו פרויד במניעים.
האמנים תיעדו באומץ את התהליך: תמונת העולם הישן איבדה את מוצקותה בידי האימפרסיוניסטים ולאחר מכן רוסקה בידי הקוביסטים. ההתפרקות המהירה של פיגומי המציאות פינתה מקום לשיטפון אלים של מלחמות המאה העשרים מוגבר ומתגבר בקולנוע ובמזבחות הביתיים של הטלוויזיה.
שאנגרי-לה הקסומה הוקמה מחדש בחורשה הקדושה של עיר המלאכים על שפת האוקיינוס השקט וממנה יצאה הבשורה של האהבה, החמלה והצדק משוכפלת על מגילות של צלולוייד לפלנטה כולה. איקונות הקלפים של הטארות קמו לחיים לתנועה ולקול וצליל. השוטה, החניך, הכוהנת, המורה, הקוסם, הקיסרית, השטן, המוות. מגרסת הדימויים כילתה חיש קל את ההיסטוריה. מפעילי המכונה המתרוקנת וקהל המאמינים המכור החלו לרקוח דימויים חדשים והיסטוריה עתידית. בעוד כמה מאות שנים נתבונן בהם כפי שאנו מתבוננים היום בציוריו של הירונימוס בוש.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
מתוך מהומת גיל ההתבגרות של האנושות צמח מילון מושגים חדש שניזון על הטכנולוגיה המתפתחת ועל הצפנים הפנימיים של החבורות השונות בבית הספר העולמי. נוצרה עגה-סלנג בקו התפר הכאוטי שבין העידן המכאניסטי לעידן החדש. מנהלי האקדמיה התבוננו בפטרונות במלים שלדעתם אין מאחוריהן דבר למעט תמימות מרתיחה כאהבת נעורים ואולם מספרים שגם את הנוצרים הראשונים המעצבנים בחמלתם זרקו לפני זמן רב לאריות. תראו כמה רחוק הם הגיעו. כדרכו של כל סלנג מוצלח, חלחל גם זה אל הזרם הראשי של השפה, שרד והחל ליטול חלק בעיצוב המציאות.
הרעיונות הציבוריים של השיתוף והחמלה נובעים מבועות הרווחה והכלים הנאים של החברה האמידה והזעיר-בורגנית. שם יש לנו די זמן לבטא את עצמנו ולהתייחס לאחר. יש לנו פריבילגיה ללמד. זה לא דבר רע בכלל וגם לא נושא לגיחוך ציני. אולם עלינו להיזהר ולא להשתמש בחמלה כנשק אכזרי של פטרונות ושליטה הנובעת מחולשת אופי.
הרצון להתבונן ולחפש יבשות חדשות מעבר לקווי האופק הוא משותף לכולנו, והדרך אל האופק היא גם הדרך אל עצמי. ספינת החלל אנטרפרייז היא תא הזרע הטס אל תוך ביצית הפלנטה הממתינה. כאשר נגמרת הגיאוגרפיה החיצונית כפי שקרה במאה האחרונה בעולמנו זה, מתחילה הגיאוגרפיה הפנימית.
בשנות הששים של המאה העשרים קלטו אנשים צעירים בארצות הברית של אמריקה, כן, כן, יוצאי הבועה הזעיר-בורגנית, שהם אינם חייבים להשתתף במשחק המקובל של ''אנשים צעירים הם חיילים של אנשים זקנים''. החברה ראתה בהם משתמטים, אנרכיסטים, פציפיסטים, ניהיליסטים, הדוניסטים, ביטניקים, סוציומטים, מסוממים, סרבנים. מה שהיה באמת נכון.
אבל הצעירים האלה גילו את היכולת להעריך את חייהם, לבחור סלקטיבית את מוריהם ולהגיד לא. לא לנשק כן לאהבה, למשל, וזהו סוג של הצהרה ונטילת אחריות המעמידה מימוש עצמי וחיבור רגשי במקום ראשי. לעזרתם ניצבו שתי המצאות טכנולוגיות: הגלולה והגיטרה החשמלית. הם גילו את האפשרות לחוש כאזרחי העולם ולנסות לטעום מכל הטוב של הבאזאר העולמי: פטריות נפאליות, קקטוסים מכסיקניים, בישול מקרוביוטי, קליגרפיה יפנית, מדיטציה הודית, סקס טנטרי, קיבוץ ישראלי, מנזר זן קוריאני, פסיכולוגית מעמקים, עיסוי תאילאנדי, קטורת הודית, ג'קוזי בגבעות ברקלי, אמנויות לחימה, קלפי טארות, לידה במים, דידג' אבוריג'יני, שאמניזם, האלה הגדולה, סוּפיזם איסלאמי, חולצות באטיק רפויות, עירום, ועירוב גלוי ומשועשע של גזעים ומינים. אבל המסר העיקרי היה אהבה. לעצמך ולאחר. ''כל מה שאתה צריך זו אהבה''. שר הגורו ג'ון לנון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההיסטוריה לימדה אותנו שרצינות יתר הובילה אותנו פעמים רבות למקומות ממש לא טובים. המאה העשרים הצטיינה בניסיונות של הנדסה חברתית מאורגנת שעלו בחייהם של מיליונים רבים של בני אדם. מהפכת שנות הששים היא אחד הניסיונות המרשימים של המאה העשרים ביותר לעצב מציאות באמצעות קוד פתוח של רעיון ללא אב מייסד וארגון ריכוזי. מוזיקה, חופש ואהבה הצליחו להפוך ולהיות לחלק בלתי נפרד וחוצה גבולות של כל פרט בעולם הצעיר והמתבגר במערב זה כבר הדור השלישי, להיות מודל התנהגות לצעירים בכל הפלנטה, להרוס את חומת ברלין, להפיל אנדרטאות שליטים ואולי אף לגרום בדרך מוזרה להקמת חומת הטרור הנוכחית. ''אני אוהב אותך'' הוא משפט מפחיד מאוד לעתים מעצם העובדה שהוא פנייה פרטית ולא קולקטיבית ומתוך כך הוא מחייב התייחסות לאדם שממול כאישיות פרטית ולא כחלק מקהל חסר פנים שקל להתעלם ממנו. הרעיונות הללו מוּבְנים כיום ללא הפרד בעולם הפרסום שהוא כיום הסוכן הממוסד העיקרי להפצת תרבות פופולארית בעולם.
גילוי עצמי כנוכחות בעלת זכויות קיום ועצמאות רגשית מאפשרת להשתחרר מפיגומים רעיוניים שעבר זמנם. זה גם מאפשר להיות משועשע. הבוגארט המפחיד בספרי הארי פוטר מתפוצץ ונעלם מול גיחוך בריא, וזה לא דבר קל לגחך מול פחד והומור. יש משהו אלוהי בלהיות משועשע ויש משהו אלוהי לא פחות בעצמאות לעצב רעיונות. האלים מהלכים עלי אדמות! האלים מהלכים עלי אדמות! שאג דאגלס אדאמס בדמותו של דירק ג'נטלי בפקק תנועה במעלה דרך יוסטון בלונדון. כתבי יד אינם נשרפים! הצהיר בולגאקוב בדמותו של וולאנד השטן במוסקווה באזני מרגריט. רעיונותינו ואמונותינו אינם כלים או הולכים לאיבוד. אלו הם ענני האבק הקוסמי שמהם נוצרות סביבות ממשיות.
ואצ'י, האלה הנעלמת של השפה, מהפנתיאון ההודי, פרשה רשת מנצנצת שקשריה בינאריים וגישרה בין היבשות השונות באמצעות פסים מתפתלים שצידם האחד חיובי והשני שלילי, יש ואין, אור ואין אור, כן ולא, שמש וחור שחור, העולם והנעלם. העולם יצר אותי, אמרה התודעה בסוף המילניום השני במילים פשוטות וחילוניות, בהכרתי אני יוצרת אותו. הפיצו זאת.
פרסום ראשון : 15/9/2005 15:55 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | איש טאי צ'י צ'ואן, סופר ואמן בוגר בצלאל, מפתח ועוסק בתרפיית זן בשטח פתוח. מחבר הספרים 'הערות זמניות על תנועה' ו'זמן המדבר', תרגם לאחרונה מסינית את כתבי המופת 'טאי צ'י צ'ואן ג'ינג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
