 |
 |
|
|
|
|
|
|
| לא נפרטיטי, ולא בת 16, אבל יודעת משהו על העולם הזה, וגם ההוא. לימור גינזבורג ראתה את עצמה בסרט מגלגול קודם |
|
| עדכון אחרון : 9/8/2006 19:15 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נושא הגילגולים, כך אני רואה אותו לפחות, הוא העיתונות הצהובה של העולם האלטרנטיבי. במקום לעשות עבודה על עצמי, עם השיממונות והקושי, אצלול לסרט בו הייתי נפרטיטי או סבל נפאלי קשה יום. מעין אייטם רכילותי ססגוני. יש לזה המון רייטניג וכולם רוצים לדעת מה הם היו. השאלה היא האם זה מקדם אותנו, או נעשה לשם שעשוע. אני באופן אישי מאמינה בגלגולים קודמים, אם כי תמיד חששתי שאגלה שהייתי רוצח סדרתי.
בזמן האחרון אני עוסקת בדפוסים חוזרים ונשנים אצלי במערכות יחסים, ותהיתי האם הגלגולים הקודמים שלי יוכלו להאיר את עיניי בעניין. יחסי יש לומר נראים כאילו ספגו מטען ממקום אחר. כך, סקפטית וספקנית עד מאוד, מצאתי את עצמי נוסעת לכיוון כפר סבא לבקר את שוש דונאיה.
 |
| לימור גינזבורג \ |
משוחררת מסבל |
|
אם אחשוש שאשאר רווקה זקנה אומר בביטחון: ''מה שאני צריכה מגיע אליי בסדר מושלם של זמן ומרחב |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
התקבלתי במאור פנים. בתחילה היא הדריכה אותי במדיטציה מסוימת, התרכזתי באפי בצ'אקרת המצח ובסנטר, נדמה לי, ודמיינתי צינור שקוף של אור.
היא ניהלה דו שיח עם האני הגבוה שלי, כנראה שיש לי אחד כזה, כך אומרים כולם. האני הגבוה דיבר ישר ולעניין על הספקנות שלי, ועל כך שספקנות לא מקדמת אותי רוחנית אלא עוצרת אותי, ושעלי לבטוח בעולם הרוחני. אחר כך היא יעצה לי בזוגיות. כפי שחששתי, יש לי עבר קשה של פרידה מאהבה גדולה בעברי הרחוק מאוד, ויש לטפל בזה. היא דיברה על הפחד שלי מלהקים משפחה, ועל החשיבות של הכתיבה והמקום היצירתי בחיי. אני אמורה לעלות פאזה, וכאן הספק מכשיל אותי. נשמע הגיוני. האכזבה הרומנטית האחרונה, אמר האני הגבוה, נבעה מכך שאני רוצה אבל פוחדת, מה שמתפרש כאי רצון. הצד השני הבחין, התבלבל, ונסוג.
כאן עלו ספקותיי שוב, מאחר שהצד השני בעצמו היה בלתי מוכן לקשר בעליל. עם כל הכבוד לרצון המבוהל שלי, הצד השני בקושי הצליח לרצות בעצמו. הנשמה הגבוהה שלי לא עסקה בזוטות אלו, וייעצה לעשות סגירה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
דפוס הספקנות שלי החזיר מלחמה
|
|
|
 |
|
|
|
ניגשנו למלאכת השחזור. הלכתי אחורה בזמן, גם שם נמצאו טראומות לתפארת, הלכתי אחורה לשנים קודמות, אחרי הלידה הטראומטית, ודי התבלבלתי בזמן. לא ידעתי באיזו שנה אבל עלתה מעין חוויה של בית אירופאי משמים. לא ידעתי מה לעשות עם זה ואז עלה משהו שקשור באונס קבוצתי, לא תמונה אלא תחושת כאב. ואז היא לקחה אותי בדמיון מודרך. הבחורה מהחלום עמדה על חוף ים וניתצה סלעים בעצבנות, אני נתתי לה אהבה, וגם האני הגבוה עשה משהו אבל אני לא זוכרת מה כי היה לי ממש קשה לתזמן את הכול ביחד. אחרי שהבחורה הפגועה גמרה לנתץ את הסלע היא זרקה את כל הכעס והכאב לאדמה או משהו, וניסתה להפוך לאוהבת. היה לה קשה, אבל האני הגבוה חיבק אותה. כך סיימנו. קצת בכיתי. הייתי מאוד מבולבלת. שוש נתנה לי כמה משפטים להגיד בבית, כמו "מה שנכון, נכון ברוח", אני מסכימה לאהוב" וכן הלאה. יצאתי לדרכי די הפוכה.
שבועיים לאחר מכן, נסעתי למעגן מיכאל לציונה, כדי לעשות שחזור נוסף. שוחחתי ארוכות עם ציונה ונשכבתי על המיטה. הלכתי לקרחת יער ופגשתי את המדריך שלי. המדריך שלי היה הקסם בהתגלמותו, יפהפה, שרמנטי מצחיק וזחוח. וכך הגעתי, אני לא יודעת איך באמת, אולי המצאתי הכול, לעריסה בה נפטרה תינוקת, וראיתי אותה עולה למעלה, כנראה החליטה להיפרד, לא התלהבה מהמשפחה אליה נולדה. אחר כך הייתי נערה צעירה שנישאה נישואיי שידוך למישהו שהיא לא סבלה.
לנערה היה אהוב אחר, עני יותר, שלא ביקש את ידה. היא יכלה לבקש להינשא לו והם היו מסכימים, אבל הוא לא התעקש עליה, והיא התחתנה עם האיש המגעיל. גם ממנו יכלה להימנע לו הייתה מדברת, אבל היא לא דיברה. היו לה חיי נישואים איומים, עד ששרפה את ביתה, וברחה. התקיימה כנראה כיצאנית. גם שם הוצעו לה הזדמנויות להינשא ולצאת מהבוץ, אבל היא סירבה. מונעת מנקמה ושנאה, היא חיה עד שנשרפה על המוקד. הבית בו גרה עם הבעל דמה לבית האירופאי אותו ראיתי עם שוש, והאונס אולי היה
חלק מהחיים ברחוב. אז עשתה לי ציונה חוויה מתקנת של בחירה בקומוניקציה, בחירה באהבה ובאיך להיות עם מישהו שאני אוהבת, שנראה לי קשה מנשוא. אולי מתוך פחד מאיבוד עצמי. מדריכי היה לצידי ונתן עצות טובות. לסיום הוא נתן לי גם מתנות מצוינות. יצאתי בתחושה נפלאה ומוזרה כאחת. הבנתי שבאיזשהו אופן אני תמיד בוחרת בדרך הייסורים והקושי, כמו מתאבד שיעי. זה נובע מרצון חזק לחוש את עצמאותי. יצאתי בתחושת ריחוף ושלמות, לדייט של הערב. הבחור באמת התלהב מהשינוי שחש בי, אבל בכל זאת נפלנו לדפוסים הקודמים של מאבק וחוסר קומוניקציה מסוימת. יש עדיין על מה לעבוד.
תוצאות? איני יודעת, יגיד הזמן. כשיצאתי מהטיפולים, מרוגשת, חשבתי שהכול יהיה אחרת. ראיתי שינוי אבל הוא לא קרה מיד, הוא נולד כל רגע מחדש. דפוס הספקנות שלי החזיר מלחמה. השחזור עצמו היה מרתק ומפתיע, מין סרט שתהיתי האם אני לא ממציאה אותו לגמרי. מצד שני, היתה תחושה של אמת.
אני מאמינה שיש בנו דפוסים הטבועים במעמקי הזמן, הלוקחים אותנו לסיטואציות בהן איננו בוחרים בטובתנו העליונה בבהירות. ראיית הדפוסים והרצון להשתחרר מהם היא רק תחילת הדרך. שינוי, לטוב ולרע, לוקח זמן. שינוי דפוסים הוא תהליך שאנחנו לא יכולים לערוב ללוח הזמנים שלו. צריך להיות מחויב לשינוי ולראות נכוחה, לשם כך דרושה נחישות והמון אהבה לעצמך. אי אפשר להילחם בעצמך. לכשעצמי, ממרחק של כמה חודשים מהשחזורים, עברתי תהליך של התרככות ואמפתיה כלפי עצמי. זה כלל מבט בחלק הקשה והזועם, שאינו רוצה להניח, ונכונות לאהוב אותו. זה נראה כמו דבר קטן, אבל עבורי זה שינוי גדול. אני מעריכה את הרצון הטוב והידע של המטפלות, ואני יודעת שהמטפלת העיקרית היא אני. ההתכוונות שלי יוצרת שינוי, ואולי דווקא בגלל תהליך האינקובציה העדין של השינוי, הוא עמוק ומרחיק לכת. אז בינתיים, לא נפרטיטי, ולא בת שש עשרה, אבל יודעת משהו, על העולם הזה, וגם ההוא.
פרסום ראשון : 12/12/2005 18:03 | | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מחזאית, במאית ושחקנית. יוצרת ההצגות 'שרינגרה' ו'בזמן הווה'. מתרגלת ויפאסנה ושאר ירקות. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
