 |
/images/archive/gallery/498/008.jpg דבורה אילן.
 |
|
|
|
|
|
|
| בשנת 86' דבורה אילן התחילה להיזכר. היא הבינה שכולנו עדיין למוריים ואטלנטיים, ושאם כולנו ניזכר בכך, יבוא תיקון לעולם. לימור גינזבורג בילתה איתה שלושה ימים לא קלים בכלל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יצאתם פעם לסדנה ששינתה לכם את החיים? קרו לכם ניסים? הבנתם פעם מדוע אתם לא משתלבים במערכת? שאלתם את עצמכם פעם "מה אני עושה פה על הכדור הזה" ולאן כל זה מתגלגל?
דבורה אילן, אישה שטרדה את עצמה בשאלות כגון אלה, קיבלה תשובות לכל השאלות האלה באמצעות ספר שנקרא Right use of will , ספר שתוקשר על ידי Ceane De Rohan, והחלה להיזכר בידע שלה על אנשים גבריים ונשיים, אנשים שבסיסם ב"אמונה" ואנשים שבסיסם ב"רצון". נשמע הזוי? תיכף ההסברים.
 |
| אבותינו האטלנטיים |
|
איך חיו אנשי היבשת האבודה אטלנטיס, על איזה כלי רכב הם נסעו ומה היה מבנה התודעה שלהם. רודולף שטיינר מציץ בפרוטוקול של הזיכרון הקוסמי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
אם יגידו לכם שלישון בחוץ שלושה ימים בים המלח, לקפוא מקור ולאבד יום וחצי עבודה ושבת שלמה ייתנו לכם תשובות להרבה שאלות, לא תגיעו? בגלל שרוחניות זו עבודה, מצאתי את עצמי מוקדם בבוקר בדרך לים המלח, בדרכי לסדנע של ה"מרחב לאקולוגיה הוליסטית", סדנה נעה שמתקיימת מדי חודש היכן שהוא בטבע, קרוב למים בהנחייתה של דבורה אילן. כן כן, גם מרחב, גם אקולוגי, וגם הוליסטי. וזו רק ההתחלה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
ניסים לא קורים בסוף שבוע, אם בכלל
|
|
|
 |
|
|
|
הגענו. הקמנו אוהלים. אני, שהגעתי עייפה ורצוצה הכרזתי על אוהלי כאוהל מפלט ותכננתי לתפוס תנומה. אבל האסיסטנטיות עינן חדה והן שולחות את כולנו לטבילת היטהרות במעיין. אחרי הטבילה אנו מתבקשים ללכת לבד ולהרהר. אני מהרהרת. לא טוב לי. עייפה, מרגישה לא בבית, נעים ללכת בחול, מה לי ולהם, חוששת מתרגילי פתיחות. אנחנו מתכנסים שוב, יושבים עם המון צבעי מים ומציירים כריכה לחוברת שקיבלנו, עם שמותינו באותיות גדולות. סדנת יצירה. יופי. מורחת צבע במשיחות גדולות. צריך לסיים, להראות את הציור ולספר מדוע הגעתי לסוף שבוע הזה. אני דבקה בקו הכנות - עד כמה הם עיצבנו אותי בהכנות שלפני, עם השמות היומרניים של הסדנא, חוסר הבהירות בנוגע למה עושים בה, כמה לא התחשק לי, וחותמת ב"ניסים לא קורים בסוף שבוע, אם בכלל".
שתיקה מעיקה. אף אחד לא מפרגן לי על הנאום. אני מתכווצת. הנה - פתיחות פתיחות, אבל לא להתנגדויות שלי.
הסבב ממשיך. אנשים פותחים את הלב, מספרים על התקיעויות שלהם, לכולם אומרים תודה, חוץ מאשר לי. המנחה שונאת אותי. אני ניגשת אליה, היא חושבת שעם גישה כמו
שלי לא אפיק כלום מהסדנע, ומציעה לי לחזור הביתה. היא מנסה להוציא ממני רעל - הופכת אותי עם הרגליים למעלה. אני עושה עם עצמי שיחה ומחליטה שבלי שום קשר לכלום, לא בא לי לסבול שלושה ימים, למרות שיש לי את הכישורים, ומחליטה להשתדל.
אנחנו חותמים על חוקי המשחק, מתחייבים על אמת, אחריות, הקשבה, תקשורת נקייה, הגדלה של העצמי והסובבים, בריאות ואקולוגיה.
אחרי האוכל שוכבים עם הראשים אחד מול השני, ומשחררים מתוכנו סודות, בכל מיני רמות, מהקל אל הכבד. בהתחלה זה קשה, אחר כך זה יוצא החוצה, וכולם שמחים. מחפשת סודות בקדחתנות, אנשים מצחקקים, גילויי החולשה והכאב מקרבים, יש המון נגיעות. פה ליטוף, שם חיבוק. משהו נפתח. יושבים בזוגות ואומרים דברים טובים אחד לשני. יש אנשים שאני מרגישה יותר פתוחה איתם.
נאמרים לי כל מיני דברים, חלקם טובים ונעימים, חלקם לא, אבל יש כבר כמה אנשים שמחבבים אותי תודה לאל. בלילה מספרת לנו דבורה את סיפורן העתיק של יבשות אטלנטיס ולמוריה. סיפור שתוקשר ויצא בספר שתורגם זה עתה על ידי טלילה הנדל ושמו "חיבור נכון לרצון".
|
|
|
|
|
|
|
 |
| מתחייבים על אמת, אחריות, הקשבה ותקשורת נקייה
| /images/archive/gallery/498/007.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
כאן התערב אלוהים ואטלנטיס שקעה ונעלמה מהעולם
|
|
|
|
|
|
|
"בראשית היה אלוהים לבדו, והוא ברא לו את הרצון - אותה. כשהזדווגו התרחש פיצוץ מופלא ונוספו ישויות נוספות. מדי פעם יצא אלוהים לטיולים ארוכים והרצון היתה נסגרת ונאטמת. ככה החל תהליך הכחשת הרצון.
"כדור הארץ הוא מולדת הרצון והחופש, אותו ברא אלוהים באהבה לאלוהיימה שלו. "ארץ פן" קרא לה, גן עדן . הנשמות הסתננו לשם ללא רשות מפורשת מהבוס. מתוך המקום הבלתי שלם והתחושה שהם שם ללא זכות, הופיע הפחד בדמות "הלוחמים".
"נוצרו שיפוטים, קונפליקטים והתפישה שאי אפשר לדבר ישירות עם אלוהים. הורגש פחות חופש ושפע, הפחד הוסווה בכעס וזרעי ההכחשה גדלו. הנשמות ביקשו את עזרת אלוהים, אך בשל פחדן לא שמעו את התשובה.
"כדור הארץ הפך לדחוס, איטי וגשמי, והפחד הגשים את עצמו לרוח גדולה וצהובה שהנבילה את גן העדן. נוצר המוות ותהליך גלגול הנשמות. הנשמות רבו ונפרדו, הזכריות יצרו את יבשת אטלנטיס והנקביות את למוריה.
"האטלנטים הכחישו את הרצון - החלק הנשי - וטיפחו את ההתכוונות, האמונה, יכולת היישום, ההישגיות. הם התנועעו בעזרת המחשבה, והצפינו ידע באבנים ובקריסטלים באופן הדומה למחשבים.
המבנה החברתי היה פירמידה היררכית - כוהני אטלנטיס ייצגו את האנרגיה הנשית, ובעזרתה איזנו את היבשת.
"למוריה היתה יבשה שוקקת חיים וצמחיה. הגוף היה מכובד ואהוב, הרבה מגע, מין חופשי ושוויון. הרצונות התגשמו, כי היה מימוש מיידי של הרצון.
"השמחה זרמה בלמוריה. הם עברו מגוף לגוף בריקוד, ידעו להיעלם במים ולהופיע על עצים. הם כאבו, פחדו וצחקו בפשטות, ואהבו בלי מאמץ.
"גם בלמוריה היו כוהנים, שאיזנו את האנרגיה הגברית החסרה. הדפוס הבסיסי של ה"רצון" - ההכחשה, הפחד מהיעלמותו של אלוהים ומכפייתיות - היה דומיננטי. הפחד גדל עד שהגשים את עצמו באמצעות דינוזאורים שהשמידו את למוריה. זהו סוף סיפור גן עדן שני.
"הלמורים זעקו לאטלנטים, במקום לאלוהים, שיבואו לחלצם. אלו הגיעו, והעבירו את הלמורים לאטלנטיס. ומה קרה שם?
"האטלנטים למדו מהו מגע ורגש, הלמורים העריצו את האטלנטים אך פחדו מהניכור שלהם (נשמע מוכר למישהו?)
"לאחר תקופה ארוכה של בדיקה החל שיתוף פעולה, נוצרו זיווגים, ושתי האנרגיות לימדו אחת את השנייה את האיכויות שידעו. כשהאטלנטים גילו את המין והרצון החופשי, נבהלו הכוהנים והחליטו להפסיק את החגיגה. הם פחדו מכאוס ומחוויות כאב וכעס, המפריעים להרמוניה.
"החלו ניתוחים - עקירת רגשות מהגוף או חסימתם. החלה להתפתח אכזריות, שהובילה להשמדה המונית, והאיזון הופר.
"כאן התערב אלוהים ואטלנטיס שקעה ונעלמה מהעולם. מכאן ואילך החל עידן חדש - ערבוב בין נשמות אטלנטיות ולמוריות. התרבות האטלנטית עברה למצרים, דרום אמריקה, סין, יפן, והתרבות הלמורית נשכחה והוכחשה. לא נותר לה זכר אלא בגוף האנשים ובלבם".
המשימה של דבורה (לשעבר ורדית) אילן, הוא להחזיר את התרבות הלמורית,
ולתקן את העולם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדמיון שלי מפותח או שהזכרונות אמיתיים?
|
|
|
|
|
|
|
"ניסים קורים", אומרת לי דבורה, "אבל צריך לדעת לתחזק אותם". אנחנו בהרים, למעלה, כל אחד עם עצמו, נושמים ונושפים, עובר כאב בכל הגוף, מישהי עומדת לידי ומעודדת אותי להמשיך. לא רחוק ממני מישהו מקלל. אנחנו זועקים. גוש של כעס מציף. אני צועקת ונובחת, בוכה וכועסת וכואבת. ואז זה נרגע. עייפה. שוכבת על האדמה ובתוכי מחלחלות עוד דמעות של כאב. הילדה מוצאת מנוחה מהמילים ומההסברים. עולה געגוע אל התחושות הפשוטות, לפני שהפכתי חכמה ומתפקדת.
אנחנו מתכנסים ומספרים אחד לשני מה עברנו. כולם רעבים נורא. תמרים ותפוזים וגבינה ולחם. כמה טוב שיש אסיסטנטיות.
חוזרים למאהל. לובשים לבן. ים המלח, אוויר חמים ונקי, רגלים בחול, גוף עטוף לונגי. מה עוד צריך?
דבורה מתחילה להנחות תהליך היזכרויות. אני רואה את עצמי כלמורית שהגיעה בעקבות האהבה לאטלנטיס. לא עומדת בתקנים. מנסה להיות כמותם, אף אחד לא חם כלפי, הסנובים הקרים. אני מתה מבפנים. תחושה מוכרת. האם הדמיון שלי מפותח או שזיכרונותיי אמיתיים? (הספק הוא "באג" למורי).
כל הטכנולוגיה, ריבוי האינפורמציה, העמידה בלוח זמנים, הספרים שצריך לקרוא, הכל תמיד היה זר ומאיים. פעם, כשהייתי קטנה הבנתי שהעולם מטורף, ושאצטרך לשתף פעולה עם המשחק. הסיפור על למוריה נותן זווית ראייה חדשה.
באמצע הלילה, הירח מלא, מעירים אותנו ואנחנו הולכים למעיינות החמים. למה? כי הרצון, שנמצאת בצ'קרת הבסיס, היא החלק הטבעי שבנו והיא הביטוי של אמא אדמה בתוכנו, הביטוי של הנשיות. השהות במים מאפשרת היזכרות ברגעים שונים של החיים, כולל רגע הלידה וחיים קודמים. והיזכרות היא ריפוי
הלילה אני בת הזוג של תום. אנחנו מספרים אחד לשני על היחס שלנו למין ועל הדפוסים הקבועים שלנו שכל הזמן עולים. צפים זה בתוך זו ובתוך המים החמים והכבדים, ששורפים בכל מיני פינות חשוכות בגוף, מתחלקים בתחושות, ברגשות, באנרגיות שעוברות מצ'קרה לצ'קרה. איך זה בתוך הגוף, איך זה בתוך המין, איך זה בתוך הגיל. הכל עולה. פתאום אני לא יכולה להכיל את העוצמה הזו. דבורה מציעה לי לקרוא לרצון האבודה שלי, תום מניח יד על לבי, אני בוכה וקוראת לה במשך כמה דקות. יש לי בחילה. באיזושהי שנייה פלאית משהו חם מגיע וממלא את הלב, אני מרגישה שלמה ורכה. הרגשת? אני שואלת את תום כדי לוודא. הוא מחייך ומהנהן. פתאום הכל מספיק. לא צריך לחפש. אנחנו רוקדים במעגל, לקצב התוף, אנשים שהגיעו כבויים פורצים במחולות שמחה, מקדשים את יופיו של הגוף כפי שהוא. השמש עולה במזרח.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
| ניסים קורים. צריך רק לדעת לתחזק אותם
| /images/archive/gallery/498/004.jpg |
|
|
|
|
|
|
|
לא שאבו לי את הרצון
|
|
|
|
|
|
|
דבורה - חיוך ענק, בלי חזייה, נטולת כל קריטריון של יופי הוליוודי וסקסית לחלוטין, שולטת ביד רמה.
דבורה היא אדריכלית במקצועה. בגיל 29 היא הקימה את תימרת, יישוב קהילתי אקולוגי. היא התעמקה בקבלה, ב-IM, בייעוץ הדדי, בריברסינג, בביו אנרגיה, ומשהו עדיין היה חסר לה.
"בשנת 86 פגשתי את הספר "The Right Use Of Will". התרגשתי נורא. התחלתי להיזכר בקצב של היזכרות לדקה. הבנתי שכולנו עדיין למוריים ואטלנטיים. נזכרתי שנלחמתי כדי שלא נעבור לשם. לא עברתי את הדיכוי האטלנטי, לא שאבו לי את הרצון. זו הסיבה שאני יכולה להעביר סדנע".
אלוהים אומר שהקריאה בספר תעלה את המודעות ותעורר מחדש את הרצון, שיחזיר את האיזון.
"היה לי ברור שברגע שאנשים יזהו מי הם זה יפתור הרבה מצוקות. התרבות שלנו אטלנטית (הטכנולוגיה וההירארכיה, שיטות הלימוד ומערכת הערכים) והלמורים הולכים אחורה, או מנסים להיות אטלנטיים. מתאימים את עצמם למנגנון, אבל נכשלים בלבטא את עצמם. אם אדם יידע את מהות הנשמה שלו, ומה הוא בא לעשות כאן, הוא יפסיק לריב.
"היה ברור מה צריך לחבר. רוח או אמונה (אטלנטי) לרצון (למורי). רציתי לתת לאנשים את הזיכרונות שלהם".
דבר הוביל לדבר ודבורה פתחה בית ספר ששמו "המרחב לאקולוגיה הוליסטית", שמטרתו היא לעורר אנשים לחיבור אל רצונם החופשי, אל המקור והידע האישי שלהם, ואל רצונם לעורר אחרים, ממקום של בחירה חופשית.
אז מהי בעצם הרצון?
"האנרגיה של הנקביות שבתוכנו. מעיין החיים. הרצון זו אנרגיית החופש, אנרגיית החיות. כל זמן שהיא מודחקת, מוכחשת ונכחדת מול החוק, הסדר, השכל וההישגיות (האנרגיה הגברית) אנחנו בתהליך של מוות אישי, חוסר איזון ומוות של כדור הארץ.
"רצון זו האנרגיה החולמת, השוהה, הרוצה, לאו דווקא זו המיישמת. זו שיש בה את כל האפשרויות, הספונטניות, זרימת רגשות, כשמותר לפחוד, לשנוא, לצחוק לבכות ולהיות מגוחך. המימוש, בעולם של רצון חופשי, מתבצע תמיד בצורה הנכונה. החוויה היא של סינכרוניזציה עם עצמי ועם הסביבה, כוונון נכון".
כמה ימים אחר כך אנחנו נפגשים כולם בבית של דבורה. אנשים מספרים על נסים שקרו להם. אני כבר קצת מכווצת. עברתי יממה יפה אבל לא היה לי רגע לחוות ולספוג את הכל. אני שוב מתחילה לשנוא, מתאפסת, חוזרת למעגל, מתרככת. דפוס זה דפוס. נו, נסים צריך לתחזק. אנשים עשו שינוי. מישהו עזב מערכת יחסים שגססה הרבה זמן, מישהי ניקתה את הבית, מישהו התחיל לשמוח, ומה איתי? איזה נס קרה לי לעזאזל?
איך לסכם? לא יודעת. דברים הדהדו בי, ואולי אני סוגסטיבית? אולי זה הקסם של ים המלח? הפשטות של המגע? מי לא רוצה שישחקו לו בשיער, ילטפו ויחבקו אותו? היה שם משהו עם כוח ואמת. וזה המון.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לימור גינזבורג. אולי אני סוגסטיבית?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מחזאית, במאית ושחקנית. יוצרת ההצגות 'שרינגרה' ו'בזמן הווה'. מתרגלת ויפאסנה ושאר ירקות. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
