 |
/images/archive/gallery/446/930.jpg מגירות.
 |
|
|
|
|
|
|
| מצוידת בהרבה כוונות טובות עומר טל יצאה לבדוק מה בדיוק עושים ב"שיטת המגירות" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רצה הגורל, או אולי היה זה הקדוש ברוך הוא, ולהרצאה בנושא "שיטת המגירות" הגעתי בהופעה חסודה קומפלט, כולל מטפחת על הראש, מבלי לדעת כלל שמדובר בהתכנסות של נשים צנועות ויראות שמים.
זה לא מפתיע במיוחד שבפגישה העוסקת בטכניקה לארגון החיים תהיה נוכחות חזקה של בנות חווה, שכן למרבית הגברים בעולם יש נטייה אלמנטרית פשוט לחיות את חייהם במקום לשבת בקבוצות ולדבר על זה. ובכל זאת, כשלחדר הקטן במרכז "הראש היהודי למודעות עצמית" המשיכו לזרום נשים ועוד נשים ורק נשים, החשש שקינן בלבי הפך לעובדה ברורה בשטח. גברים חמודים ומבולבלים בעלי תהיות קיומיות לא יגיעו לכאן הערב.
באיחור קל נכנסה המרצה, משגרת לחלל האוויר חיוכים זוהרים של אור ואהבה. ממבט ראשון ואם להתעלם לרגע מכיסוי הראש, היה אפשר להניח שמיכל פרץ היא מתנדבת שוודית לשעבר באחד מקיבוצי הדרום או אולי איזו אקס פריקית ענוגה, המסתובבת על חופי גואה ומרביצה תורה בתרמילאים הלומי ג'אראס. אלא שאיך שהיא התיישבה ופתחה את פיה, הפכה הפיה המקסימה שעיניה הכחולות קרנו חמלה ומעשים טובים, למטיפה זועמת וחמורת סבר בצבא השם והמודעות העצמית בגרוש גם
יחד.
בקורס הזה, היא פתחה ואמרה לנוכחות, שהכירו היטב זו את זו מששת המפגשים הקודמים, ננסה ללמוד איך חיים. נשמע יומרני? מסתבר שזה לא כזה מסובך.
שכן על מנת לחיות "נכון", יש לבצע את התפקיד שלשמו באנו לעולם ובעצם אנחנו כאן בשליחות. עלינו לצאת מתוך נקודת הנחה שלעולם הזה יש שולח ושהכל נמצא בתוכנו, כולל הידיעה הברורה מהו התפקיד שלנו. בשלב הראשון, הטיפה פרץ לקהל המעריצות ששתה את דבריה בצמא, עלינו לגלות מה מסתיר את הצופן, שהוא האמת הפנימית. המטרה היא "להבין איך העולם מתנהל ואיך החוקים עובדים פה", ומה היחיד צריך לעשות על מנת לחבר את חלקו "לפאזל הגדול הזה שקוראים לו עם ישראל!".
הפנים העדינות של הגורו שלנו התכרכמו בזמן שהיא ירתה לאוויר משפטי מחץ ותוכחה בצרורות. אם האמא האפיקורסית שלי היתה כאן לצדי, זה היה השלב שבו היא היתה תופסת אותי במרפק וגוררת אותי החוצה, על מנת להציל את נשמתי מהתחזקות פוטנציאלית. הדרך להגיע לאותו צופן פנימי שלנו היא למצוא את אותם משפטים שגורמים לנו להיות רחוקות ממנו "כמרחק מזרח ממערב!", לדברי מיכל. דבר לא נאמר עדיין בקשר למגירות כלשהן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אלוהים, תרעיף עליי איזו מגירה
|
|
|
 |
|
|
|
בשיעורים הראשונים בקורס, מיכל הסבירה, עלינו לאתר את המשפטים המכשילים ולוותר עליהם. אנחנו צריכות להקריב את המשפטים האלו וככה נתקרב לאמת הפנימית, לאחר ש"ננקה באופן יסודי את ערמות הזבל שהעמסנו במשך השנים על הנשמה הטהורה שלנו".
אלא שאת המשפטים האלו מסתבר שאנחנו לא יכולות לאתר לבד ובדיוק לשם כך מיכל פרץ נמצאת פה, חיה ובועטת ומצוידת בטלפון נייד ואוזניה. עלינו להתקשר אליה בשעות שהיא זמינה עבורנו, ובדקה או שתיים היא תאתר למטלפנת את המשפט שחוסם אותה, ותשקף אותו בעבורה. כך שמה שאנחנו לומדות בהרצאה הוא רק רקע כללי ומי שלא תדע מה המשפט שמעכב אותה לא לומדת כאן דבר.
קחו את המשפט הכה בסיסי "אין לי כוח", למשל. מיכל מסבירה שהוא מחיצה קלאסית בינינו לבין הצופן. הנשים בחדר מהנהנות זו לזו ומחייכות בהסכמה, והיא פוצחת בסיפור על אישה שהתקשרה אליה בדיכאון שלאחר לידה וביקשה את עצתה. מיכל הוכיחה את אותה אישה בתוקף ואמרה לה שהדיכאון הוא בחירה שלה בלבד. אחת הנשים בחדר העלתה סברה שלדיכאון שלאחר לידה יש קשר אפשרי להורמונים וננזפה בתגובה רועמת ש"אנחנו לא פסיכולוגים פה!" ושכדורים הם לא פתרון. מהו הפתרון אם כך? "להרים את העיניים למי שנותן את הכוח ולהגיד לו: 'אנא תן לי כוחות!'". ואז, פרץ מסבירה בחיוך נדיב, אחרי שנוותר על המשפט "אין לי כוח", יהיה טוב ויהיה נפלא, כי "העולם הולך ומשתכלל".
מבולבלת משהו לכסנתי מבטים לצדדים. כל הנשים בחדר נראו כאילו הן מבינות בדיוק למה היא מתכוונת. לדבריה, היא לא מייצגת את הדת כי לדעתה אלוהים הוא לא דתי, הוא רק רוצה בטובת כולנו ונותן לנו הדרכה ברורה כיצד לנצל את הכשרונות שלנו, ומרעיף עלינו שפע וברכה. הרמתי עיניים נואשות למי שנותן את הכוח וההדרכה וביקשתי ממנו שירעיף עליי איזו מגירה, שתסייע לי להבין מה הולך פה. והנה נענות להן תפילותיי, ואחת הבנות מצביעה ואומרת בהחלטיות שהיא הביאה מגירה. מגירה, כך אני למדה סוף סוף באנחת רווחה, היא משל לצורה שבה אנחנו חושבים. דרכה אפשר לשוחח עם השם ולתקן. המגירה יכולה להיות בעצם כל חפץ שממנו אפשר ללמוד על בעליו, והמשפט הראשון שעלינו להגיד לפני שאנחנו פותחות את המגירה הוא "יש לי הזדמנות לשיחה עם השם".
המגירה שבפתיחתה אנו חוזות היום היא אקורדיון מסמכים ישן. "מה את חשה?" שואלת מיכל את הבחורה הצעירה שהניחה את התיק על השולחן והתיישבה לצדה. בעלת התיק חשה שיש בו דברים עודפים. "מה את רוצה לבקש?" מנחה אותה פרץ. "התחדשות" הבחורה עונה. "יפה!" מיכל מחזקת אותה בקול נוקב ומסבירה שעל הלא נצרך יש לוותר, זאת התפילה וזאת העבודה. לפגישה הבאה היא נותנת לנו משפט שעלינו לעבוד עליו בבית: "אני אישה יהודיה, מכובדת, יקרה, מושגחת, בת מלך". לכולנו, היא אומרת , ברור שהמשפט הזה נכון, רק ש "הבעיה היא שיש מרחק בין להגיד את המשפט הזה ובין להרגיש ככה באמת, ובשיעורים הבאים נלמד איך מרגישים מכובדים ואהובים". ויש גם תרגיל, שהוא התפילה. פרץ מבקשת שאת שלוש הארוחות שאנחנו אוכלות ביום, נשב מעכשיו לאכול בצורה מסודרת, כמו נסיכות. זהו בעצם תרגיל בלבקש להרגיש מכובדת. היא קמה באחת ויוצאת מהחדר בהילוך נחרץ ומלכותי ומשאירה מאחור נתינות אסירות תודה ומשתאות, להתפעל בינן לבין עצמן על הזמן שחלף לו מהר כל כך. יצאתי לרחוב בראש סחרחר מעט מקוקטייל של 55% יהדות דה-לה שמעטה, 25% רוחניות נבובה למתחילים א' ו-20% קלישאות שנהגו בעברית לא תקנית. אמנם הגעתי למפגש אחד מסדרה שלמה, אלא שלא מגירות ולא נעליים. שום דבר שלא ידעתי או לא שמעתי בעבר לא נפתח בפני באותן שעה וחצי, אפילו לא תובנה אחת. ועל זה אבי החילוני היה אומר: "מה הקשר בין מחט לתחת?".
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
