ראשי > ניו אייג' > אורי אלישר
בארכיון האתר
המאסטר השיכור
השכרות בטאואיזם משולה לזרימה חלקה ובלתי מתנגדת. אורי אלישר על לוחם הקונג-פו השתוי, שמתנהג בצורה מבלבלת אך מסוגל להפיק מגופו עוצמה קטלנית. פורים שמח לכולם
2/3/2007
חג הפורים, כחלק מארבע המצוות שמנו חז"ל (קריאת מגילת אסתר, סעודת פורים, משלוח מנות ומתנות לאביונים) אנחנו מצווים להשתכר עד איבוד הדעת - עד דלא ידע. כל כך להשתכר עד שלא נבחין בין רשע כהמן, לצדיק כמרדכי. למרות ששניים מצדיקי התנ"ך, נוח ולוט, נודעו בשכרותם, נטען כי הדבר מכתים את צדקותם ובאופן כללי לא רואה היהדות בעין יפה את עניין השכרות. שתיית היין עצמה מתקבלת דווקא בעין יפה – זהו המשקה היחיד ביהדות שזכה לתפילה משלו. אך ההשתכרות נתפסת כדבר מגונה ("אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין" סנהדרין, ע).
נ נח נחמ נחמן השתיין
מהשכרות, ממקום שלמעלה מהדעת – מתחיל מחדש מסענו הרוחני. ר' נחמן מברסלב חוגג פורים
לכתבה המלאה  
 

בחג הפורים, כאמור, מתהפכות היוצרות. אנחנו מתבקשים לחגוג, לשמוח ולהשתכר עד איבוד הדעת. האם מדובר בזכר לפורקן הספונטאני שפקד את עמנו לאחר ימי הקרבות וההרג? אם ניזכר לרגע בעלילות הימים ההם, שכנע המן את אחשוורוש להוציא גזירה המתירה לבני האימפריה הפרסית לטבוח ביהודים ולבזוז אותם בי"ג באדר. אך בזכות אסתר המלכה ומרדכי היהודי סיכל המלך את הגזירה בפקודת נגד – ליהודים יותר להתגונן ולעמוד על נפשם באותו היום. התוצאה הייתה 75,500 גויים מתים (500 בשושן הבירה עצמה, כולל 10 בני המן). לאחר שהמלך אישר יום לחימה נוסף, הרגו היהודים 300 איש נוספים. כך, מבלי שניצלו את ההרג למטרות ביזה, הצילו היהודים את עצמם מרצח עם. האם אין היגיון בחגיגה ספונטאנית של ניצחון, של חיים, מתובלת בהרבה אלכוהול כדי להשכיח את זוועות הלחימה?
מתוך הסרט ''דראנקן מאסטר''
כמו שיכור הנשמט מכרכרה
השפעתו המשכרת של האלכוהול מתבטאת בשינוי תחושתי והתנהגותי – צריכתו מעוררת שמחה, רוגע, רפיון עכבות ("נכנס יין יצא סוד") ועלייה בביטחון
העצמי. יחד עם זאת אם מגזימים בשתייה הופכת השכרות למופע נפשי ופיזי של איבוד שליטה כמו תחושה רעה, איבוד שיווי המשקל והקאה.
צ'ואנג טצה, גדול ממשיכיו של לאו טצה (מייסד הגישה הטאואסיטית), מדבר בשבחה של זרימה חלקה ובלתי מתנגדת. אחת מהדוגמאות שהוא מציג היא של שיכור הנשמט מהכרכרה – ואינו נפגע כהוא זה כיוון שלא התנגד לנפילה ונותר רפוי. גרסא אחרת רק טוענת שלא חש כאב. בתקופת שושלת טאנג (18 ביוני 618 עד 4 ביוני 907) בסין, הייתה קבוצת משכילים שכונתה "8 בני האלמוות של כוסית היין". הם נודעו בחיבתם הנלהבת לאלכוהול. אחד מהם, לי באי (701-762), שטבע בנהר היאנג-טצה כשניסה לחבק בגילופין את בבואתו, נודע כאחד משני המשוררים הדגולים ביותר בהיסטוריה של סין. הוא כתב את הפואמה הבאה (בתרגום שלי ממקור אנגלי):

בין הפרחים ישנו קנקן של יין
אני מוזג בגפי, ללא ידיד לצדי
בכוס מורמת אזמין את הירח הזוהר
יחד עם צלי, לחברותא של שלושה.

הלבנה אינה בקיאה באמנות הלגימה
הצל עוקב בזהירות אחר תנועותיי
בכל זאת אהפוך צל וירח לידידיי
לרוות מהאביב לפני שיחלוף.

הירח משתהה בעודי מזמר
הצל מתפזר בעודי מפזז
פיכחים, נחלוק עליצות ועונג
שתויים, נפנה כל אחד לדרכו.

תמיד נשמור על
הרעות החופשייה
עד שניפגש שנית הרחק
על שביל החלב.

הנה הנחתי את האבן הראשונה בדרך מסיפור המגילה לקונג פו.

ההשערה שלי, שמנהג השתייה עד אובדן הדעת מקורו בחגיגת הניצחון על הגויים אך יחד עם זאת בצורך להשתחרר/להיטהר ממרחץ הדמים שאירע בי"ג באדר, קושרת אלכוהול ולחימה. כעת אדון בסוג אחר של עד דלא ידע, ובעצם גם בסוג של לבישת מסיכה, מעולם אמנויות הלחימה האוריינטליות.
שמונה בני אלמוות
מי שראה את הסרט של ג'קי צאן מכיר את הסגנון כ"מאסטר השתוי" (drunken master). אחרים מכירים אותו כ"אגרוף שיכור" או "קונג פו שיכור". בשיטה שאותה אני מתרגל מכונה הסגנון "אֵל שיכור". מדובר בסגנון קונג פו מרהיב, מעורר השתאות, תובעני ורצחני ביותר, שבו מדמה הלוחם את התנהלותו של אדם שתוי. מקורו של הסגנון לוטה בערפל. אני מכיר חמישה-ששה סיפורי אגדה המסבירים את מוצאו. האהוב עלי ביותר הוא זה שעוסק בשמונת בני האלמוות (מדובר בשמונה דמויות מיתולוגיות ולא בקבוצת המשכילים מתקופת שושלת טאנג), חבורת אלים שהוזמנה למשתה בממלכה שמתחת לפני הים. הקבוצה, שהגיעה מבושמת מיין והתנהגה בקולניות, עוררה את זעמו של המשמר המלכותי – שמיהר לתקוף אותה. המשמר הובס על ידי בני האלמוות השתויים. סגנון קונג פו חדש בא לעולם.

שמונת בני האלמוות  הם חלק מהזרם הטאואיסטי של המיתולוגיה הסינית. כל אחת מהטכניקות של האל השיכור מהווה את תרומתה של אחת מהדמויות לסגנון. בסופו של דבר, מדובר בלוחם המתנהג בצורה לא קונוונציונאלית, מבלבלת ובלתי צפויה. כמו בנשף מסכות פורימי לובש הלוחם דמות. הוא מתנהג כאילו הוא שיכור, למרות שבעצם הוא ערני לחלוטין. מנחי הגוף הכמעט בלתי אפשריים דורשים מיומנות גבוהה. הגמישות המחשבתית והיצירתיות שלוחת הרסן הן תוצר של אימון קפדני. כמו בחלק מאימוני הצ'י קונג, ניתן להגיע לסוג של ריחוף הקרוב מעט לשכרות, ויש המתארים אותו כשהות במימד אחר. הגוף הרפוי והזורם מסוגל להפיק חבטות בעלות עוצמה קטלנית. הלך הרוח המבושם שהלוחם נכנס לתוכו הופך אותו לחסר מורא ואטום לכאב. הסגנון מאופיין ביכולת להפיק תנועה או חבטות ממנחי גוף בלתי מתקבלים על הדעת – יתרון פסיכולוגי עצום לטובתו של "השיכור". למתבונן המיומן באמני קונג פו המבצעים את סגנון האגרוף השיכור / אל שיכור נגלה מחזה מעניין: כמעט בכל עת נע הלוחם כשהוא חובק בזרועותיו כד גדול ודמיוני של יין, ואצבעותיו מעוקלות כאילו הוא אוחז כוסות יין בכל אחת מכפות ידיו. איך מתרגמים את זה לטכניקות לוחמניות? שלא תדעו... פורים שמח!
מוקסם מחוכמת המזרח הרחוק. מטפל ברפואה סינית ושיאצו ומתרגל מדיטציה ואמנויות לחימה מסורתיות מזה 12 שנה

  מדד הגולשים
תשתחרר, בנאדם
                  40.86%
אני הוא זה
                  9.68%
האיש שפתח את הדלת
                  5.38%
עוד...

אורי אלישר
סוד עאלק  
אני צנצנת  
תרנגול הקרב והאור הגנוז  
 
כל הכותבים
  

כותבים אחרונים
אבולוציה עכשיו
אביתר שולמן
ארז שמיר
בארי לונג
גבריאל רעם
ד''ר דבורה צביאלי
דוד מיכאלי
יונתן לוי
מיכל גזית
ערן גולדשטיין
סקר
מה אתה עושה עם הגוף שלך?
יוגה
אומנות לחימה
סקס
שום דבר