 |
/images/archive/gallery/795/146.jpg מתוך הסרט ''אונג באק''
 |
|
|
|
מעטים הם המסוגלים להקדיש עצמם לאומנות הלחימה ולהפוך אותה לדרך חיים. אך עבור אלה המתמידים בדרך, משמש אולם האימונים כמקום להתבונן בערכו האמיתי של האדם. אורי אלישר, חלק שני |
|
|
|
|
|
 |
ישנן שיטות לוחמה רבות ושונות, חלקן רכות יותר וחלקן קשוחות, אך את כולן מאפיינים אימונים קפדניים, שלא לומר מפרכים. אדם המתרגל תבנית טאי צ'י עשוי למצוא שהוא נאבק בשעמום ובמתחים הנבנים בגופו ובתודעתו, על אף שהוא משתדל להיות רפוי וזורם. אדם המתרגל קראטה עשוי למצוא את עצמו מותש ומפוחד בעיצומו של קרב מול יריב תוקפן. הקשיים הם רבים, ולאורך השנים צצים כל הזמן פיתויים ומכשולים המבקשים להרחיק את האדם מעיסוקו. רק מעטים מסוגלים להקדיש את עצמם לאומנות הלחימה ולהפוך אותה לדרך חיים. אך עבור אלה המתמידים בדרך, משמש הדוֹג'וֹ (אולם האימונים) כמקום להתבונן בערכו האמיתי של האדם: מהי מידת התמדתו? כיצד הוא מתמודד עם מתחים, לחצים, פחדים וכאבים? האם הוא סתגלן? האם הוא משתמש בביקורת - שנוטה להיות ישירה וחפה מיפיוף – כמנוף או כגרדום? ואולי חשוב מכל: כיצד הוא מתמודד עם האגו שלו?
 |
הילר קילר |
''דע לך, איש צעיר, הדרך הטובה ביותר לנצח את היריב היא להשתמש באקדח. אך אם אתה רוצה להעצים את האנרגיה שלך, למד אומנויות לחימה''. חלק א' |
לכתבה המלאה |
  |
|
|  |
האגו משמש כאן תפקיד מרכזי. אגו חלש ומפוחד הוא לעיתים הגורם המניע להתחיל לעסוק באומנות לחימה. ואז, כשנרכשות מיומנויות כאלה ואחרות, האגו נוטה להרקיע שחקים. החזה מתנפח כשהמורה מחלק מחמאה, והשבוע נהרס כשהוא גוער בך. כשאתה מנהל קרבות אימון רכים עם חבר לקבוצה אתה מוצא את עצמך נסחף לניסיונות נואלים להצליח להשחיל איזו מהלומה גרנדיוזית, לצאת 'מנצח'. ואחר כך אתה מקלל את עצמך על ההתנהגות הילדותית והלא אבירית שלך. לוקח זמן עד שאתה מבין פתאום - וזה מכה בך בכוח – שאתה אכן עוסק באומנות הלחימה על מנת להביס אויב, אויב-סמוי: זה האגו שלך. הצד הילדותי, המפונק, המבוהל, התזזיתי, הגאוותן והפאנאט של האישיות, ועלינו לכרות עמו שלום של אמיצים: להכיר במעלותיו (ויש כאלה) ובסכנותיו, לתת לו ביטוי מבוקר ומטובל בהומור עצמי ולרסן אותו בכך שנכיר את עצמנו לעומק, נתעמת עם חולשות האופי, עם מגבלות הגוף, עם העובדה שתמיד יהיו מתרגלים חזקים, זריזים או מוכשרים מאתנו, ובכך שנטפח צדדי אישיות בוגרים, שקטים, ואוהבים יותר.
|
 |
 |
 |
 |
|
/images/archive/gallery/795/148.jpg
טוני ג'אא. כוכב עולה צילום:  |
|
|
 |
 |
 |
 |
|
מהו קרב
|
 |
|
 |
 |
 |
|
הבעיטות יכולות להיות מהירות. האגרופים יכולים למעוך עצמות. אבל המלחמה האמיתית מתחוללת בעולמו הפנימי של המתרגל, מלחמת התשה וחפירות, מלחמה מוסרית, נקייה אך חסרת פשרות, שבסופה שקט, שפיות והשלמה עצמית: אדם הפונה לעסוק באומנות לחימה עובר בעצם הכשרה - שלא לומר התמרה רוחנית. מי שהחל להתאמן והוא מבוהל וחרד, או בעל דימוי עצמי ירוד, מתחשל בכבשן הדוג'ו והופך לאדם מודע יותר, רגיש יותר ובעל יכולות קטלניות. המטען הזה, אם הוטמן בליבו של המתאמן על-ידי מורה טוב, הופך אותו לשקול, שליו ושופע ביטחון. שנים של אימונים מכינות אותו להגיב לתרחישים שונים, בצורה היעילה והמהירה ביותר עבורו. לא רק הרפלקסים שלו נבנים, אלא תנועת הצ'י בגופו משתפרת. אם נתייחס לצ'י כאל מידע לגבי אירוע – אזי הוא זורם בתודעתו של הלוחם בשטף צלול ומניב תגובה ראויה. יכולת זו מיושמת גם בתוך מערכות גופו ותורמת לבריאותו כמו גם למערכות יחסיו עם הסביבה והחברה. וכן, יכולת זו תשרת אותו נאמנה אם וכאשר יאלץ להתייצב מול איום פיזי.
קרבות-אימון,
או לפחות תרגילים מעשיים בזוגות, מהווים חלק בלתי נפרד מהאימון במרבית שיטות הלחימה. זה המקום בו מטיל המתאמן את רוחו אל תרחיש שזרימתו מהירה. הוא משלב את מגוון הכלים שרכש כטכניקות נפרדות (עמידות, תנועה, סוגי תקיפות, הטעיות וחסימות) לריקוד שוטף. חשיבה או תכנון יפגעו בזרימה ויהפכו את העימות (המוגבל גם כך מהיותו מדומה) למסורבל. במקום ניסיון מושכל להגיב, לומד התלמיד אט אט להיענות. תגובה היא שימוש נוקשה באוצר מוגבל. היא מחייבת ריכוז מחשבתי או התפרצות אינסטינקטיבית, ובכל מקרה קיים מתח בבסיסה. היענות היא שימוש יצירתי בסך כל הדברים היוצרים את הרגע הנוכחי; היענות היא אלתור משוחרר הדורש מידה של נינוחות. אדם השומר על נינוחות יחסית אפילו בעת עימות, מסוגל לנהל את חייו בעוצמה קולחת. היענות ונינוחות הן תוצר של הרפיה, לא של נוקשות, המאפשרת לצ'י לזרום בגוף ובתודעה באופן שוטף. רק כך יוכל המידע האינטנסיבי המאפיין את העימות לשמש את אומן הלחימה ולא לסמא אותו.
|
 |
 |
 |
 |
|
/images/archive/gallery/795/147.jpg
ג'ט לי. חסר פחד צילום:  |
|
|
 |
 |
 |
 |
|
מילה היא כמו אגרוף
|
 |
|
 |
 |
 |
|
תרגול אומנויות לחימה מהווה משל, או דוגמא, למתחולל בחייו האמיתיים של המתאמן. כפי שאדם לומד ליפול כאשר יריב מטיח אותו ארצה, כך שיספוג נזק זניח וינצל את אנרגיית הנפילה שלו להתרוממות מיידית, כך ביכולתו להתמודד עם מפלות בחייו האישיים. כפי שאדם לומד כיצד לחמוק ממתקפות היריב ובכך להוביל את הקרב, הוא מסוגל ליישם זאת גם בעת ויכוח, לתמרן את הצד השני ולהתיש אותו ללא צורך בחילופי דברים קשים. הדוגמאות הן רבות. לכל מהלך, נוהל ותנועה יש מקבילה בעולם העסקים, הזוגיות, הפוליטיקה, הבריאות ועוד. אומן לחימה יכול להשתמש במילה כאגרוף: זו הסיבה שיהיה זהיר כל כך בדבריו.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
הימנעות מעימות
|
 |
|
 |
 |
 |
|
אחת ממטרות אומנות הלחימה הנשגבות ביותר היא, באופן פרדוקסלי, הימנעות מעימות. לאדם שאינו מצוי בתחום, נראה לעיתים שאמנות הלחימה היא עיסוק מזוכיסטי סתמי בהתכתשות ואלימות. ההיפך הוא הנכון. יש שוני בין יעדיהן של אומנויות לחימה מסורתיות לבין שיטות לחימה תחרותיות. אדם המתאמן בשיטות תחרותיות כגון היאבקות, אגרוף, וקראטה תחרותי, עובר התמרת אישיות המגרה בו תכונות של לוחם כפי שאנו היינו מגדירים אותן: כוחניות, התפרצות, חוסר-עכבות, אכזריות, שאפתנות (ועדיין, נוגע ללב, בצפייה בקרבות ראווה, החיבוק האמיתי והאוהב למראה בו אחוזים המנצח והמפסיד בתום הקרב, לאחר שכתשו זה את זה רק לפני רגע). ואילו אדם העוסק באומנות לחימה לומד להכיר ולשמר את אותן התכונות, אך גם לרסן אותן ולהציב כנגדן שקט פנימי. צ'ואנג טסה כתב את הסיפור הבא, המדגיש בצורה מחויכת כיצד מתנהג אומן לחימה אמיתי:
"מאמן תרנגולי-קרב של מלך סין אימן תרנגול משובח אחד לקראת תחרות. כששאל אותו המלך האם התרנגול מוכן, ענה המאמן: 'עדיין לא. הוא מלא אש. הוא יתנפל על כל תרנגול שייקרה בדרכו. מהירותו רבה, והוא בטוח בכוחו'.
"לאחר עשרה ימים שב המלך לברר האם התרנגול מוכן לתחרות. "עדיין לא", ענה המאמן, 'הוא מתרגש כשהוא שומע תרנגול קורא'.
"לאחר עשרה ימים נוספים: 'עדיין לא. יש לו עדיין מבט נוקשה, והוא נרגז'.
"רק כעבור עשרה ימים נוספים אמר המאמן למלך: 'עכשיו הוא כמעט מוכן. הוא אינו מעפעף כשתרנגול אחר קורא. הוא עומד ללא תזוזה כמו תרנגול עץ. הוא לוחם מלידה – תרנגולים אחרים יעיפו לעברו מבט וינוסו על נפשם'".
מנגנון אחד להימנעות מעימות הוא הרתעה. מבנה שרירי, התנהגות מצו'איסטית ושפת גוף קשוחה הם דוגמא לכך. מנגנון אחר הוא הסוואת היכולות הלוחמניות באמצעות התנהגות אדיבה, עדינה, שאינה נענית לפרובוקציה. מנגנון נוסף ואולי הנעלה מכולם הוא ביטול שורש ההתקפה עוד לפני שזו החלה (גם על התקפה מילולית ואפילו על נטירת טינה) באמצעות קסם אישי. הימנעות זו מעימות היא נדן לחרב חדה, חרב המושחזת וממורקת ללא הרף, שלא להישלף.
גם כשאומן הלחימה מותקף, נותרות בידיו שתי ברירות, בהתאם לרמת כישוריו. אומן לחימה סביר שנקלע להתקפה (תקיפה פיזית, ריב מילולי) יגיב באופן נחרץ, הרסני וממוקד ברגע שיבין כי הוא או הקרובים לו נתונים בסכנה. שלא כמו בסרטי פעולה, קרב פנים אל פנים אינו אפיזודה וירטואוזית בהילוך איטי, אלא פרץ מינימליסטי של תנועות קטלניות המסוגלות להמם, לפצוע או להרוג. התוקפן עשוי למצוא את עצמו בעמדת נחיתות עוד בטרם יבין מה אירע לו. אולם אומן הלחימה שהגיע לדרגה העילאית, המאסטר האמיתי, יפעל באופן רווי חמלה גם אם יותקף. הוא ינקוט בכל האמצעים לנטרל את יריבו מבלי לפגוע בו. אם יפגע בו, יהיה זה הנזק המועט ביותר הנדרש לעצור אותו. לצורך כך נדרשת רמה גבוהה של שליטה עצמית והיעדר פחד. בחיבור הסיני העתיק המכונה במערב "אומנות המלחמה", מתוארת גישה זו כ"לכידה שלמה", שפירושה התגברות על האויב (יריב או אומה) באופן המותיר את משאבי שני הצדדים שלמים ככל האפשר. ניצחון כזה מותיר בסיס לצמיחה, בזמן שהרס מותיר אחריו חידלון.
|
 |
 |
 |
 |
|
/images/archive/gallery/736/225.jpg
ברוס לי. פורץ דרך צילום:  |
|
|
 |
 |
 |
 |
|
תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר
|
 |
|
 |
 |
 |
|
עושה רושם שאומנות הלחימה והעיסוק בה מלאים סתירות וניגודים. אדם לומד להילחם מתוך רדיפת שלום; הוא משיג הישגים גופניים ונפשיים בשאיפה להיפטר מהאגו שלו; הוא לומד לשחרר את תודעתו תוך שהוא מבצע אימונים קפדניים, תחת משמעת ברזל, ללא רשות להביע את דעתו או לשנות את הכללים. ניגודים אלה באים לידי שלמות הרמונית ברעיון המכונה טאי-ג'י (על שמו מבוססת הטאי צ'י צ'ואן), המוכר כסמל הין והיאנג, הניגודים המשלימים. הסמל מתאר שלמות (עיגול) המורכבת משתי צורות דמויות טיפה, או דג, בצבעי שחור ולבן. לכל דמות כתם עגול בצבע המנוגד לה, והקו החוצה ביניהן יוצר תנועה עקלתונית. משמעות הסמל היא שכל שלמות מורכבת משני ניגודים, שכל ניגוד אינו שלם ללא הצל שלו; אבל הסמל מבטא יותר מאשר איזון סטאטי משני קצותיה של משוואה. התבוננו בסמל היטב: במקום בו הטיפה הלבנה רחבה ביותר, שם צומח זנבה הצר של הטיפה השחורה, ולהיפך. בנוסף על כך שכל ניגוד טומן בחובו את שורש הצד המשלים שלו (הכתם העגול), הוא גם "דוחף" ו"מחיש" את התגלמות הניגוד שלו, כפי שצהריי היום מבשרים את בוא הערב, או כדברי שלום חנוך, "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר". מכאן מגיעה הבנה פרדוקסלית זו, המוצאת את ביטויה בטאו טה צ'ינג:
"הרוצה לכווץ, ודאי ירחיב. הרוצה להחליש, ודאי יחזק. הרוצה להפיל, ודאי יקים. הרוצה לשלול, ודאי יתן. זה קרוי: האור הגנוז".
|
 |
 |
 |
 |
|
/images/archive/gallery/674/090.jpg
צילום: 5aYaL, cc-by |
|
|
 |
 |
 |
 |
|
אומנות הלחימה הטובה מכולן
|
 |
|
 |
 |
 |
|
מול ההיצע האדיר של אומנויות לחימה, מתעורר לא פעם הצורך הילדותי להחליט מי הכי טובה. זו כמובן שאלה חסרת שחר. לכל אומנות לחימה דגשים משלה, דרכים משלה לחתירה אל היעד, אוצר מונחים וטכניקות ומערכת חוקים ותובנות. יתר על כן, לכל אומנות לחימה מספר סגנונות שונים שהתפתחו באזורים נבדלים, על-ידי מורים בעלי ראייה ייחודית. גם אם תבקרו במועדונים שונים המשתייכים לאותו הסגנון של אותה אומנות לחימה, תבחינו בשינויים רבים הנובעים מאישיותו של המורה, דגשיו, ומהנתונים הכלליים של תלמידי הקבוצה. אמרה עממית קובעת אם כן כי: 'המורה הוא הסגנון'. ל.ו קרני ממחישה זאת בצורה נפלאה בספרה, צ'י קונג:
"נניח לרגע שהציפורים יכולות לדבר זו עם זו וכי יום אחד הן התאספו כדי לדון בדרך הנכונה ביותר לעוף. יונקי הדבש אמרו שיש לנופף בכנפיים במהירות רבה, הנשרים אמרו שיש לדאות עם הרוח. הדרורים אמרו שיש לדלג במהירות ולנחות לעיתים קרובות על הקרקע ואילו האלבטרוסים אמרו שהתעופה פירושה כיסוי מרחקים גדולים מאוד. איזו מהציפורים יודעת באמת איך צריך לעוף?"
כל השיטות טובות והאדם המעוניין להתנסות בהן צריך לפתוח את לבו ולעשות לו רב. גיצין פונאקושי, אבי הקראטה המודרני, הצהיר: "סגנונות אינם אלא אשליה", וברוס לי, האומן-הפילוסוף פורץ המסגרות, אמר "איני מאמין עוד בסגנון".
ככלי להתפתחות גופנית, נפשית ואנרגטית מהווה אומנות הלחימה דרך חתחתים יפהפייה המזמינה את הצועד בה לגלות את עצמו. הדרך ארוכה, ולא נטולת סכנות. יש גם צללים בדרך הזו. אבל היא ממלאת את החיים בתוכן עשיר, ותורמת לטיפוחם ושימורם. אני מודה לה, ולמוריי, על כל מה שהעניקו לי עד כה, ועל כל מה שנטלו ממני. |  |  |  |  | |
|
|
|
|
 |
|
|
 |
|
 |
 |  |  |  | מוקסם מחוכמת המזרח הרחוק. מטפל ברפואה סינית ושיאצו ומתרגל מדיטציה ואמנויות לחימה מסורתיות מזה 12 שנה |  |  |  |  | |
 |
|
 |
|
|
|