 |
/images/archive/gallery/791/766.jpg
ניקולס טי, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| אני מעריך את הגוף שלי, מוקיר את הנשמה שלי ומכבד את התודעה שלי. אבל רוב הזמן אני הולך לאיבוד בתוכם, כמו נהג שהולך לאיבוד במכונית שלו וחושב בטעות שהוא יונדאי. אורי אלישר שואל מי הוא אורי אלישר
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הולדת בני הבכור והזמן הקצר בו התפתח מתינוק לילד היוו עבורי סדנה רוחנית מרוכזת. עקבתי אחרי התבונה שהלכה והתחדדה מאחורי עיניו. מבטו שהיה פתוח ונקי כמו מראַה הפך פקחי, שובב, מלא אישיות. גם היום, כשהוא בן ארבע כמעט, יש לו תמימות של ילדון אבל זו אינה הריקות הזכה של תינוק. אני זוכר את עיניו מביטות ברגליו ולא מקשרות שמדובר בגופו שלו. ואני זוכר את רגליו, כבר נושאות אותו וצועדות בהיסוס על קרקע מכוסה עלים יבשים באיזה פארק של סתיו, וקול הנפץ חד וברור כל כך באוזניו, ולכן גם באוזני. ילדים משתנים כל כך מהר. מחשבה הוליכה למחשבה אחרת. התבוננתי בזקנים שטיילו בפארק. העובדה שהיו פעם זאטוטים חדלה להיות מובנת מאליה: האנרגיה של עולל בן שנה ושל קשיש בן 80 כל כך שונה עד שהתקשיתי לקבל את העובדה שמדובר בשתי נציגויות של אותו המין. חשבתי על עצמי: תלמיד, חייל, בן זוג, בעל, הורה. מעגלי החיים הללו אמנם אינם חדים והם מתמזגים זה בזה ובכל זאת מדובר בשינויים מכריעים. ידעתי שהכול זז ומשתנה, הרביתי לקרוא על כך בכתבים הבודהיסטים, אבל הפנמתי את זה באיחור והדבר ערער אצלי את המרקם הבוטח שרובנו חיים בתוכו, זה של שגרה נינוחה שבה הכול, כביכול, צפוי ומוגדר.
 |
| פגשת את הבודהא - דרוס אותו |
|
הפגוש של המכונית שמלפני הוא פרצופו של בודהא שמחייך אלי והרמזורים הם פעמוני מודעות שמזכירים לי כל הזמן שאני כאן, עכשיו. גם נהיגה במכונית יכולה להיות תרגול רוחני. אורי אלישר מגיש קורס בנהיגה מודעת |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
מתוך הסבך המופלא של תהיות ורשמים התגבשה שאלה אחת, זו שאין ממנה מנוס לכל מחפש מתפלסף או אינטלקטואל: מה אני? הרי את שמי קיבלתי כשנולדתי, ומאז מתייחסים אלי כאל מהות מוגדרת. יש לי תעודת זהות ודרכון ואני רשום במשרדיו של האח הגדול. יש לי תמונות שמוכיחות שהתינוק ההוא והחייל ההוא הם אני. אבל כל כך הרבה השתנה מאז! כמעט כל תאי הגוף שלי התחלפו מאז כמה וכמה פעמים. צברתי ושכחתי חוויות, בלעתי, עיכלתי והפרשתי נתחים מהחיים, אין כמעט חלקיק בתוכי שהתחיל את המסע של חיי ונשאר כאן היום. הגוף שלי לא רק השתנה, הוא גם שיפץ את עצמו תוך כדי בתחלופה בלתי מורגשת של רקמות. אז מה אני? מה קורה לי כשאני משתנה? כשדעותיי, נטיותיי, שאיפותיי ותווי פניי מסיטים את מסלולם? ומה קורה כשאני מת?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זה אני!
|
|
|
 |
|
|
|
במשך כמה שנים בחנתי את הרעיונות הדומים של גלגול נשמות, המופיעים בדתות רבות בעולם. יש בכך סוג של המשכיות, אבל האם מדובר בהמשכיות של העצמי? התבוננות לעומק חידדה אצלי את התחושה שגלגול הנשמות דווקא מבטל את העצמי, או במילים אחרות, שהנשמה אינה משהו שאני יכול היאחז בו בניסיון להבין מה אני. הרי אם נשמתי התגלגלה לתוכי, איני יודע בוודאות בגופו של מי שכנה קודם לכן. האם זכרונות, חלומות ותחושות יוצאות דופן שאני חש לעיתים הן עדות כלשהי לחיי הקודמים? יתכן, אבל לא ניתן להוכיח את זה. אם הנשמה נודדת, היא עושה זאת לא רק דרך גופים אלא גם דרך זהויות. כפי שהיא לא נוטלת עמה איזה גיד או טחול מהגוף הקודם, לא נראה שהיא לוקחת
עמה היבטים כלשהם של הנפש הקודמת.
האני הוא נצחי. לא מתחיל ולא מסתיים. אבל הנה הגוף שלי, הגבוה, רגל משוכלת ועליה הלפטופ ואצבעות שמקישות על המקלדת השחורה, כל זה זמני לגמרי ומבט בוחן כבר מזהה אותות קלושים של אנטרופיה. גם הנשמה הזאת, היא שלי לזמן מוגבל. אז מי אני? מה אני?
יום אחד זה היכה בי, וכתבתי את השיר הבא:
אני איני גופי
גופי נושא אותי
מכיל את נשמתי ואת תודעתי.
אני איני נשמתי
נשמתי הגיעה מרחוק
ותוסיף לנדוד ככלות גופי.
אני איני תודעתי
זו משתנה כעננים בשמי דצמבר
וכפני הים.
לא גוף, לא נשמה, לא תודעה
כולם אינם אלא צינורות
דרכם שוטפת ישותי.
אני הוא השטף.
איני אלא השטף.
הדבר שאותו אני מזהה כ'אני' הוא השינוי החל על מרכיביי. התנועה שזורמת דרך הגוף הזה, הנשמה הזאת, התודעה הזאת, זה אני!
כפי שגרגרי אבק מאפשרים לנו לראות את קרני השמש, הכלים שברשותנו (גוף נשמה ותודעה) מאפשרים לנו לחוות את העצמי. אבל הם אינם אנחנו, כפי שאבק אינו קרן שמש. כשאני מתיר את ההזדהות האוטומאטית, המוחצת, שלי עם גופי נשמתי ותודעתי, אני מתרחב. איני מוגבל עוד. ברגע שאני מזדהה עם התנועה במקום להזדהות עם הערוץ בו היא מתגלמת, האמירות הגבוהות והרחוקות הופכות מציאותיות יותר. מושגים כמו 'נצח' ו'אינסוף' ורעיונות אוריינטליים כמו טאו ודהארמה הופכים סוף סוף לנגישים. רק כך הם יכולים להיות נגישים!
אני מעריך מאוד את הגוף שלי, מוקיר את הנשמה שלי ומכבד את התודעה שלי. אני מטפח ומפתח אותם בשמחה, הרי אלה האוצרות הכי יקרים שיש לי. הם כל כך יקרים לי עד שגם לאחר הזיהוי וכתיבת השיר – רוב הזמן אני הולך לאיבוד בתוכם, כמו נהג שהולך לאיבוד במכונית שלו וחושב בטעות שהוא יונדאי. שנים ארוכות של התניה עושות את שלהן. אבל בעקשנות סלחנית ורוויית הומור, בעיקר באמצעות התבוננות ומדיטציה, אני מחזיר את עצמי שוב ושוב לנקודה שמסייעת לי להתרחב, לרכך את גבולותיי ולהתאהב בחיים האלה, כל פעם מחדש.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוקסם מחוכמת המזרח הרחוק. מטפל ברפואה סינית ושיאצו ומתרגל מדיטציה ואמנויות לחימה מסורתיות מזה 12 שנה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
