 |
 |
|
|
|
|
|
|
| האם הילדים שלנו היו נראים אחרת אם הם היו שומעים את ברוס האק? עידו הרטוגזון על
אמן הילדים הפסיכדלי ברוס האק שעשה בתחילת שנות השישים חינוך רוחני מוזיקלי לילדים. פרק שלישי בסדרת המאסטרים האינטרגלקטיים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מדי פעם יוצא לי להעיף מבט בתוכניות הילדים שצופים בהם האחיינים שלי בכיכובם של אושיות תרבות כמו דץ ודצה ואני מזדעזע כל פעם מחדש משטיפת המוח שעוברים הילדים של היום במטרה להפוך אותם לילדי פלסטיק שמעבירים כמו כרטיס. אז אני נזכר בברוס האק, המוזיקאי המחונן ממדינת אלברטה הנידחת בקנדה, שכל כך אהב ילדים עד שיצר בשבילם מוזיקה מיקום אחר, כזו שלא נשמעה כמותה מעולם, בשום מקום ובשום זמן.
 |
| סופר פאוור |
|
אלפי שנות אור קדימה לפני כל המין האנושי. לבד על הבמה מול האינסוף. מסע בעקבות דרכו המיסטית של ג'ימי הנדריקס. פרק שני בסדרת המאסטרים האינטרגלקטיים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
היום הגאוניות של האק כבר זכתה להכרה. מוזיקאים נחשבים מעולם האלקטרוניקה וההיפ הופ כמו הביסטי בויז הודו בהשפעה הגדולה שהיתה למוזיקה של ברוס האק עליהם. אבל כמו כשקורה לעתים תכופות לגאונים שהקדימו את זמנם, האק לא זכה ליהנות מההכרה האדירה הזו במהלך חייו.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/744/137.jpg
עטיפת תקליט של ברוס האק |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
מנגן בעור
|
|
|
 |
|
|
|
האק, שגדל בעיירת כורים שבאלברטה, התחיל לנגן בפסנתר בגיל 4 והתגלה במהרה כפסנתרן מחונן. הוא זכה במענקים ובמלגות לבתי ספר נחשבים כמו ג'וליארד אבל נשר משם מחמת החשיבה הלא קונבנציונלית שלו. המוזיקה של האק הייתה פשוט יותר מדי בשביל הממסד המוזיקלי. ביצירות שלו הוא עירב מוזיקה קלאסית, מוזיקה אלקטרונית, קאנטרי, מוזיקת ימי ביניים, פופ, רוק ותמלילים סוריאליסטיים שלא לומר פסיכדליים.
המוזיקה שברוס שמע בראש שלו הייתה אלף שנות אור מעבר לכל מה שנשמע אי פעם. הכלים שהיו דרושים כדי לנגן אותה לא היו כלל בנמצא (אפילו
ה- Moog, חביב המוזיקאים האלקטרונים של אמצע שנות השישים עוד לא היה קיים), ולכן ברוס היה צריך להמציא ולבנות אותם בעצמו מהחלקים האלקטרונים שהצליח למצוא. לאורך שנות השישים הוא יצר כלים איזוטריים ופריקיים מסוגים שונים. המפורסם שבהם, הדרמטרון (Dermatron) היה כלי שאיפשר לברוס לנגן בעזרת נגיעה באנשים. ברוס השתמש באנשים כמוליכים חשמליים והפך אותם לכלי נגינה שעליהם פרט בעזרת מישוש איבריהם. לרגע התהילה שלו זכה הדרמטרון כאשר ברוס ניגן בעזרתו על פניו של הפסנתרן שלו בתוכנית הטלוויזיה האמריקאית "זה הסוד שלי".
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/744/180.jpg
עוד תקליט |
|
|
|
|
|
|
|
|
בעתה מן היקום
|
|
|
|
|
|
|
ברוס היה אולי נותר במשבצת הממציא המטורף והאאוטסיידר המוזיקלי לולא הכיר בתחילת שנות השישים את המורה המשוגעת מיס נלסון שניתן לתאר אותה כמחנכת כיתה השרויה במצב תמידי של אורגזמה קיומית. יחד הם הקימו את חברת התקליטים "המימד החמישי" והחלו להקליט אלבומי ילדים שכמותם לא נשמעו על פני האדמה, וכך הופיעו להם אלבומים כגון Dance, Sing and Listen ואלבומי ההמשך בעלי השמות המפתיעים Dance, Sing and Listen Again ו- Dance, Sing and Listen Again and Again. (כאן תוכלו לשמוע מוזיקה של ברוס האק)
מספרים על האק שכבר בגיל 8 הוא עישן פיוטה (מסקלין) עם האינדיאנים, ולמרות שלא ידוע לי על כל קשר בין ראשי התיבות של האלבומים הראשונים של האק לבין LSD, נדמה שאפשר לגלות שם השפעות חזקות של הפסיכדליה. בדרכם הפריקית מלמדים ברוס ומיס נלסון את הילדים על אהבה, כיף וטכנולוגיה. הם מטיילים על מרבד קסמים מוזיקלי ופוגשים בדרכם אינספור יצורים מוזרים ומצחיקים שמלמדים אותם על החיים, היקום וכל השאר.
יש כאלה שטוענים שהמוזיקה של האק היא לא ממש לילדים. שלמעשה זוהי מוזיקה שתייצר אצל ילדים אפקט של בהלה ובעתה מן הקיום. אני נוטה לחשוב שאלה אנשים שמגוננים על ילדים מפני הדברים שהם עצמם מפחדים מהם. אישית אני מצטער על זה שאני לא גיליתי את המוזיקה של ברוס בתור ילד.
מה שברור הוא שברוס ומיס נלסון לא היה מאלו שמאמינים שצריך לדבר עם ילדים בצורה תינוקית. להפך, ברוס האמין שילדים יכולים לקלוט כל דבר, ולכן דווקא הם בשלים לקלוט את הבשורה הרדיקלית של המוזיקה האלקטרונית, הפסיכדלית והאקספרימנטלית שלו. באלבומי הילדים שלו ראה את עצמו ברוס לא כמורה חמור סבר וגם לא כליצן מתיילד אלא כמורה שתפקידו ללמד את הילדים חשיבה חופשית ובו בזמן גם כילד גדול שמכייף עם שאר הילדים.
אלו אלבומים המלאים בחומר העשרה חיובי ותמיד מפתיע ובהפעלות ספק מטופשות שהן למעשה דוגמאות לדמיון מודרך רדיקלי. הילדים מקבלים הוראות כגון "כשהמוזיקה נפסקת, היה הצליל אותו אתה שומע", או כאלו שדוחקות בהן לקול צלילי סיטאר מתערבלים להפוך לשמש בעוד היא שוקעת ואז מיד להפוך לתולעת הזוחלת על עלה ירוק ושוב להפוך לשמש וחוזר חלילה (אני עדיין לא בטוח, אבל אם הבנתי נכון את התרגיל. אני חושב שמטרתו ללמד את הילדים שהשמש והתולעת הם בעצם אחד).
ברוס גם הקליט לא מעט עם חבריו הילדים. בשכונה של ברוס היו כמה ילדים שבחנו בסקרנות את הבחור התמהוני שגר בבית עם המכשירים המוזרים. עם הזמן הם התחברו והילדים החלו לבקר אותו בארץ הפנטזיות האלקטרונית. שם בחדר של ברוס הם הקליטו כמה וכמה אלבומים היסטוריים ועשו הרבה כיף. ברוס כינה את החברים הילדים שלו "ילדי הכוכבים" (The star children) והתייחס אליהם בציורים שלו כמו אל הוויות קוסמיות.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/744/132.jpg
עוד תקליט |
|
|
|
|
|
|
|
|
ברוס והמכונה
|
|
|
|
|
|
|
"הטריפ הזה/ המציאות/ מזמין אותך/ תן לי להיות/ אני אהבה/ אני חופש/ אני ילד/ תכנת אותי"
לברוס הייתה תשוקה עמוקה ובלתי מוסברת למכונות. הוא היה בין הראשונים לעשות שימוש בקולות רובוטיים. באלבומי הילדים שלו אפשר לשמוע רובוטים מזמרים, רובוטים מפטפטים, ורובוטים מגחכים. מדי פעם מצטרף ברוס לשיחה ומספר לרובוטים בדיחה שמעוררת תמיד צחוק רובוטי גדול. השיר Robot Dance הוא הפעלה שמלמדת ילדים לרקוד כמו רובוטים.
בעזרת המוזיקה שלו ביקש ברוס לידד את הילדים עם הטכנולוגיה. המוזיקה של ברוס קוראת לכל אחד לחזור להיות ילד ולתכנת מחדש את הווייתו הפנימית בצורה חופשית כמו רובוט-ילד. בקטעים מסוימים הוא מהגג על הדמיון בין הדרך שבה רובוטים וילדים קולטים מידע. גם הרובוט וגם הילד מסמלים בעיני האק את העתיד, את החדש, את זה שיכול להתחיל התחלה חדשה, חסרת קבעונות ודעות קדומות, היישר אל העתיד.
כמו דוד אבידן, נביא אינטרגלאקטי אחר שעוד נגיע אליו, גם האק ראה את עצמו כמעין משלחת של אדם אחד מן העתיד. האק הודיע בכל הרצינות שהמוזיקה שלו היא המוזיקה של העתיד וגם הכריז שהוא צופה ששנת 2000 תהיה שנה הפריצה של המוזיקה שלו (הוא לא היה רחוק כל כך, ב-1998 ו-1999, עשור לאחר מותו של האק ולאחר שנים שהמוזיקה שלו הייתה בלתי ניתנת להשגה, יצאו האוספים הראשונים שהביאו מחדש את המוזיקה שלו לציבור).
בשנות השבעים פנה האק לעיסוק בנושאים רציניים יותר. ב-1970 הוא יצר את האלבום האנטי-מלחמתי "לוציפר החשמלי" שבו המציא את הקונספט של Powerlove, כוח אהבה חזקה כל כך שהוא יחזיר אפילו את השטן בתשובה, כמו בפירושים הרדיקליים יותר של קבלת האר"י.
האלבום "קפטן אנתרופיה", אלבום ירוק-קוסמי מ-1973, מלמד את הילדים על עקרון האנתרופיה, החוק השני של התרמודינמיקה ועוסק במלחמה שבין Spaceship Earth לבין חוק האנתרופיה על עתידו של היקום. מלחמה שאותה עלינו לנהל בעזרת כוח האהבה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יאללה פרנקל
|
|
|
|
|
|
|
האק השאיר מאחוריו מורשת מקורית, חדשנית ולצערי כמעט ולא מוכרת של מוזיקה שמדהימה היום לא פחות משהייתה לפני 40 שנה. האם הילדים שלנו היו נראים אחרת אם הם היו שומעים ברוס האק במקום לשמוע את השטויות של דץ ודצה? אם היו לי ילדים, אני יודע שהיית מגדל אותם בארץ הפלאות של ברוס ולא בארץ השיווקים של קלטות הילדים הישראליות. הבעיה היא כמובן שהאק יצר באנגלית. נדמה שהגיע הזמן ליוצר ילדים ישראלי אלטרנטיבי שירים את הכפפה וייתן לילדים שלנו חינוך רוחני אמיתי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | עיודו הרטוגזון
| |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי. כותב על יהדות עכשווית וניו אייג' | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
