 |
/images/archive/gallery/903/993.jpg נינט
מוטי לבטון, באדיבות ''רייטינג''  |
|
|
|
|
|
|
| בעידן האינטרנט תשומת הלב שלנו היא הכוח האולטימטיבי ליצירת המציאות - המטבע שבורא ומחריב עולמות. כלכלת תשומת לב קוראים לזה. עידו הרטוגזון מפציר בכם להשתמש בה בתבונה ולא להקליק על התספורת הסגולה של נינט! |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מרק פשה אמר פעם שהאינטרנט הוא הטריפ הקולקטיבי של האנושות. המשפט הזה נשמע לי בזמנו עמום ולא ברור, אבל השבוע כשישבתי בסניף תל אביב של הביטוח הלאומי וראיתי אישה מתקוטטת עם המאבטח, חוויתי לפתע מעין אפיפניה קטנה ונדמה לי שהתברר לי מעט טוב יותר מה הכוונה.
 |
| אמת בפרסום |
צריך פרסומות מסוג חדש - כאלו שלא מוכרות מוצרים ותחושת חסר, אלא את הנכסים הפנימיים בקניון התודעה. עידו הרטוגזון מציע להשתמש בכוח של המדיה כדי להביא אור לעולם
|
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כל זמן שישבתי בביטוח הלאומי קראתי בספרו של ליאו בוסקאליה, 'האהבה', מתוך ניסיון להתחמק מרשת האנרגיות השליליות שמקיפה את המוסד הזה. בדרך החוצה, כשנתקלתי במאבטח ובאישה המתקוטטים, חשבתי על התחושה הרעה שאופפת את הבניין. זה היה מעניין כי מורים רוחניים בעולם הניו אייג' נוטים הרבה פעמים לדבר על איך שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו. הדברים שאנחנו חושבים משליכים על רשת האפשרויות שמקיפות אותנו. תחשוב טוב יהיה טוב, תחשוב רע יהיה רע. עד כאן אין שום דבר חדש. למעשה את זה שאנחנו יוצרים את המציאות שלנו אמרו מורים רוחניים עוד הרבה לפני שהניו אייג' נולד והדבר הזה ברור כשמש בתוך החוויה הפסיכדלית שבה כל מחשבה ניצבת מול התודעה וכל מחשבה בוראת מציאות מוחשית לגמרי. החידוש היחיד בעניין זה הוא שהיום הדברים הללו נמסרים בסרטים כמו הסוד והופכים לנחלת הכלל ולידע משותף.
אלא שלאלמנט בריאת המציאות שקיים בחיים של בני אדם יש גם אספקט קולקטיבי. אנשים נוטים לומר כביקורת תקפה למדי על הסרט על 'הסוד' שהוא מתעלם מהאלמנטים הכלליים במצב האנושי. איך יכול ילד שנולד בעיראק או בשדרות להשפיע על מציאות האלימות והעוני שסביבו? האם גורלו לא נחרץ במידה מסוימת כבר מהיוולדו? הביקורת הזאת מוצדקת למדי כאמור, אבל אם נראה שלאלמנט בריאת המציאות יש גם אספקט קולקטיבי, הדברים יהיו אולי קשים מעט פחות להבנה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
טריפ רע
|
|
|
 |
|
|
|
כאן נכנס לתמונה הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי הוא סוג של הזיה קולקטיבית רעה למדי, הוא המשפט של קפקא שהתעורר לחיים, הוא באמת טריפ רע שאפשר להיכנס אליו בכל שעה ביום אם ברצונך לחוות תסכול או כעס. אני בטוח שלא מעט אנשים שעובדים בביטוח הלאומי סובלים מבעיות קשות רק משום שהם מוקפים באנרגיות מהסוג הזה שעות רבות מהיום שלהם.
באותו אופן אפשר לחוש כיצד הבעיות שמעסיקות את החברה הישראלית והחוליים שלה הם דברים שמשודרים ללא הרף דרך המדיה. יוצא לי לדוגמה לפגוש אנשים שחושבים שמה שמניע את האנושות זה 'כסף' או 'סקס'. האמירה הזו, שנראית מוזרה למדי או קצרת ראייה למי שנמצא בחוגים פסיכדליים או רוחניים, משקפת כמובן את המציאות שהמדיה
משדרת לאנשים (נניח בסדרות כמו 'מסודרים', 'דוגמניות', 'הישרדות' וכו') ושאנשים בתגובה משקפים חזרה לתוך המדיה. כך נוצרת מערכת פידבק שבמהלכה המדיה והחברה מזינות זו את זו בכך שהדבר שמניע/חשוב הוא כסף וסקס. זו הדרך שבה נוצרת ההזיה הקולקטיבית בעזרת הסמים של החברה המודרנית שהם המדיה.
ואם לחזור לעיראקים הרי במובן הזה לעיראקים, כמו לישראלים, יש בהחלט חלק ביצירת המציאות שבתוכה הם חיים. משהו בגישה הקולקטיבית יצר את המציאות שבתוכן מתקיימות האומות הללו כיום. גם לאמריקאים או לגרמנים יש חלק ביצירת המציאות הפסיכית (במובן של פסיכיזם) שבתוכה הם חיים - אין כאן אפילו מיסטיקה, רק אקולוגיה מאוד פשוטה של שדות אנרגטיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
החלום המאוד לא צלול שאנחנו חולמים
|
|
|
|
|
|
|
נחזור שוב למדיה. טראנס מקנה דיבר על המדיה ככלי שבעזרתו האנושות משתפת דימויים, ומהווה למעשה כלי לשיתוף התת-מודע הקיבוצי. המדיה, גולת הכותרת של הנוספירה הנפלאה שלנו, היא המציאות הפסיכית של הפלנטה, היא המודע והתת-מודע של הפלנטה. היא החלום המאוד לא צלול שאנחנו חולמים.
וכאן נכנסת האמירה של מארק פשה לגבי האינטרנט כטריפ האולטימטיבי. מה שקורה הוא שככל שאנחנו מתקדמים במהפכת המידע, הדבר בעל הערך הרב ביותר הוא מידע והדבר הזה ימשיך ויתפוס חלקים גדולים יותר ויותר מהכלכלה שלנו בעשרות השנים הבאות, אנחנו כרגע רק בהתחלה שלו.
הכלכלה הזאת, שמתבססת על פרסום, נקראת כלכלת תשומת הלב. היא נקראת כך משום שבכלכלה הזאת המטבע העיקרי הוא תשומת לב. כל דבר שאנחנו מעניקים לו תשומת הלב - אנחנו מעניקים לו כוח. ברגע שאנחנו מסתכלים על הקרחת של נינט, לוחצים על לינק בשביל לקרוא על הקרחת של נינט או פותחים טלוויזיה ונשארים אחרי הפרסומות כדי לראות את האייטם על הקרחת של נינט אנחנו נותנים כוח לקרחת של נינט ואנחנו גורמים לעוד ועוד אייטמים על הקרחת של נינט להופיע. אנחנו מחווטים את המוח הקולקטיבי של הפלנטה ומלמדים אותו שהקרחת של נינט היא דבר חשוב. כשאנחנו קוראים מאמר על הארה אנחנו מחזקים במוח הקולקטיבי את החלק שעסוק בהארה.
הצרה, מנקודת ההשקפה שלי לפחות, היא כמובן שרובנו מעדיפים ללחוץ על הקרחת של נינט. הדברים הללו נרשמים בצורה מאוד ברורה במערכות של אתרים והמוח הקולקטיבי מאורגן כל הזמן בתהליך פידבק על מנת להתאים את עצמו לתרבות שהפכה שפחה של ההתניות הקופיות של קופים עם עכבר ביד ומחשבות מלוכלכות בראש שנמצאים בלופ של גירוי עצמי דיגיטלי. אם פעם היה מי שניסה לדאוג למצב ולכוון אותו, אם פעם היו אמות מידה תרבותיות - כל אלו גוועות היום ומגיעות לסופן, למי שלא שם לב.
אבל זה גם החלק הטריפי בכל הסיפור הזה. נותרנו עם עצמנו בתוך הטריפ הקולקטיבי של האינטרנט. כלכלת תשומת הלב היא הטריפ הזה. כמו בטריפ הפסיכדלי שבו כל דבר שאנחנו מעניקים לו תשומת לב הופך חזק ומה שאנחנו לא שמים אליו לב נעלם מהמציאות – כך בכלכלת תשומת הלב. תשומת הלב היא המשאב היקר ביותר במאבק על עתידה של האנושות. לא חיילים, לא מטוסים, לא סנקציות, לא פצצות אטומיות – תשומת לב, משהו שלכל אחד מאיתנו יש 100% ממנו כל הזמן, ורובנו מעדיפים לתת אותו שוב ושוב לווריאציות הנבולות של הקרחת של נינט.
בעידן כלכלת תשומת הלב העמידה מול המוחלט קורית כשהעכבר ביד. המקום שאליו אתה גולש בורא לא רק את המציאות שלך, אלא גם את המציאות הקולקטיבית. תשומת הלב היא זו שיוצרת את המציאות, את העולמות שנבראים סביבנו. כל דבר שאנחנו מתרכזים בו מתרבה ומתגבר. ברגע שנרפה ממנו הוא ייעלם. תשומת הלב שלכם היא המטבע שבורא ומחריב עולמות – היא הכוח האולטימטיבי. השתמשו בה בתבונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | עיתונאי, סופר וטכנומיסטיקן המתקשר עם ישויות דיגיטליות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
