 |
/images/archive/gallery/789/202.jpg ג'ט לי
 |
|
|
|
|
|
|
| "דע לך, איש צעיר, הדרך הטובה ביותר לנצח את היריב היא להשתמש באקדח. אך אם אתה רוצה להעצים את האנרגיה שלך, למד אומנויות לחימה". אורי אלישר על קונג פו ואמנות הריפוי. חלק א' |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
זהו סיפור אהבה: זמן רב לפני שעסקתי בהן, ריתקו אותי אומנויות הלחימה בסרטי הקונג פו שהציפו את ספריית הוידיאו השכונתית שלי, בתחילת שנות השמונים. התבוננתי מוקסם ב ברוס לי ובתואמיו מפליאים מכות באויביהם, מפיצים לכל רוח כנופיות שלמות של תוקפים. אחר כך היינו יורדים למטה אני והחבר'ה ועושים תנועות, ומשמיעים קולות, ומדמיינים שגם אנחנו גיבורים חזקים, זריזים ובלתי פגיעים.
 |
| המאסטר השיכור |
|
השכרות בטאואיזם משולה לזרימה חלקה ובלתי מתנגדת. אורי אלישר על לוחם הקונג-פו השתוי, שמתנהג בצורה מבלבלת אך מסוגל להפיק מגופו עוצמה קטלנית |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
כשהייתי בכיתה ה', או ו', תלש אותי אבי מהזיות הקונג פו ושלח אותי אל מזרני הג'ודו הכחולים של מכבי תל אביב. המפגש המפכח עם אימונים מפרכים, חליפות מיוזעות ויריבים אימתניים (וביניהן יעל ארד, כישרון עולה כבר אז) הוציא לי את הרוח הלוחמנית מהמפרשים. המשכתי לעלות על האוטובוס מחולון לתל אביב פעמיים בשבוע, במשך שנים מספר, בעיקר מפני שהעדפתי את חבטות האימונים על פני לעגו של אבי. המפגש הישיר הראשון שלי עם אומנויות הלחימה היה אכן מריר ומרתיע. משני אימונים שבועיים בג'ודו עברתי לאימון יחיד בקרב מגע, ובסופו של דבר קניתי את חירותי ונטשתי את הדוג'ו של מכבי תל אביב, אותו אוקיר בהמשך, ושאליו יופנו פרצי הנוסטלגיה שלי כשאתבגר.
הוספתי לטפח אהבה מרוחקת לאומנויות הלחימה בשנות נעוריי. צפיתי בסרטים בשקיקה, והכנתי נונצ'אקו מגזרי מקל מטאטא. לא ידעתי מה קסם לי כל כך, אבל לא היו אלה רק הקרבות, מלהיבים ככל שיהיו. מצאתי שאני מוקסם מדמות המורה הזקן, המאסטר, לא פחות מהגיבור שהיה צעיר ובשיא כושרו. סרטים רבים וביניהם 'רמו' ו-'קארטה קיד' הציגו את המאסטר כדמות אניגמאטית, משעשעת-מטרידה-כובשת-מרתיעה, הנעה בין פרובוקטיביות, טירוף, עדנה וחמלה, ובכל מקרה כישות קטלנית לא פחות, ואולי אף הרבה יותר, מהגיבור הנמהר והמלא בעצמו. סרטי 'מלחמת הכוכבים' של ג'ורג' לוקאס מציגים פאראפרזה של יחסי מורה-תלמיד כאלה, בין יוֹדַה קשישא ללוק סקייוואקר הפזיז, חניך הג'דיי. ג'דיי (jedi) היא מקבילה בדיונית לאומנות לחימה אוריינטאלית כלשהי, והטיפוח של אנשיה את "הכוח" ("the force'') הוא העתק מדויק של רעיון הצ'י וטיפוחו כפי שהם נתפסים במחשבה המזרח אסייתית, ומשקף בעצם את הטעם העיקרי לעיסוק באומנות הלחימה.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/789/207.jpg
ג'ט לי, ''נשיקת הדרקון'' צילום:  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
תפקיד כפול
|
|
|
 |
|
|
|
כשהתגייסתי לצבא מצאתי את עצמי לראשונה בתפקיד הדואלי אותו אתפוס גם אחר כך: כחובש מחלקתי גילמתי תפקיד כפול של הילר וקילר. תפקידו של החובש הקרבי הנאמן לייעודו הוא מורכב ומבלבל בתנאים המיוחדים שיוצרת מציאות של עימות. תקופה צבאית זו השפיעה עליי עמוקות, קירבה אותי למושגי המוות, הפציעה והייסורים, והעמיקה בי סלידה – ואף פחד – מאלימות וכוחניות. רק שנים אחר כך אמצא את עצמי מגלם את אותו תפקיד כפול, אך ממקום עגול ומשלים יותר.
מיד לאחר השחרור בחרתי ללמוד רפואה סינית ושיאצו, ובמהלך שנות לימודיי נתקלתי במורים שונים, זוטרים ובכירים, שעסקו גם באומנות לחימה כזאת או אחרת. שוב ושוב נאמר לי, או שקראתי בספרים, שבין אומנויות הלחימה והריפוי המזרחיות ישנו קשר בל יפורק,
שהן נובעות משורש משותף. באותה עת, למרות שהוכשרתי בצבא בסוג של רפואת-קרב, לא הבנתי כיצד ניתן לקשר בין עדנתם של טיפול שיאצו או אבחנת דופק סינית, לבין קרבות מגע מסבי-נזק שהיוו עבורי את הדימוי הבולט לאומנויות לחימה. סקרנות התעוררה בי, ורשמי ילדות החלו לפעום בתוכי מחדש. בסופו של דבר, לאחר התנסות רבת השראה בצ'י קונג וטאי צ'י, הגשמתי חלום ישן ופניתי ללמוד את אומנות היד הריקה, קראטה. לאחר עשור מצאתי את עצמי מתמסר לקונג פו. המפגש עם התחום היה, בעת ובעונה אחת, ראשיתו של מסע ושיבה הביתה.
התחלתי לעסוק באמנויות לחימה כאדם בוגר לפני כ-12 שנה. יש לי את העונג והכבוד להציג רסיס מהעולם העצום המכונה אומנויות הלחימה, לא רק כמשקיף מהצד, אלא גם כצועד בדרך.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אמנות או אומנות
|
|
|
|
|
|
|
המונח 'אומנות לחימה' מיוחס בראש ובראשונה לאומנויות ההגנה העצמית הקרביות שמקורן באסיה, כגון אייקידו, קראטה, ג'ודו
, קונג פו וכו'.
אך אומנויות הלחימה אינן נחלתה הבלעדית של מזרח אסיה. בני אדם באשר הם נאלצו מאז ומתמיד לפתח אמצעים להגנה עצמית, לרוב ללא כלי נשק. כתוצאה מכך ישנן אומנויות לחימה רבות, ידועות ונפוצות, ממקורות שונים בעולם, כגון הקפוארה הברזילאית, ההיאבקות היוונית והאיגרוף המערבי. מאחורי כל שיטה עומד סיפור היסטורי מסעיר. אך עדיין, האסוציאציה הראשונה העולה בראשנו נוכח המונח 'אומנות לחימה' היא של אומן קונג פו, קראטיסט או כיוצא בזה. אחת הסיבות לכך היא גל האוריינטליזם ששטף את העולם המערבי בעשורים האחרונים. תופעה זו מגולמת למשל בחדירת מסורות רוחניות, שיטות ריפוי ואומנויות תנועה שמקורן כמובן בהודו, סין ושכנותיה. מכולן, זכו אומנויות הלחימה לייצוג הדרמטי ביותר בסרטי הקולנוע הפופולאריים של שנות השבעים. תוצרי-מדיה אלה יצרו במוחנו קשר תודעתי הדוק בין אומנויות הלחימה לבין התרבות המזרח האסייתית ואנשיה.
המונח אומנויות לחימה (martial art) תורגם מהמילה הסינית וו-שו (wu shu) ומקבילתה היפנית בו-ג'וטסו(bu jutsu) , או בו-גיי (bu gei). ואולם, השימוש בו כיום מוטעה במידת מה. במקור שימשו המילים וו-שו או בו-ג'וטסו לתיאור מיומנות צבאית, כמו למשל יכולותיו של צלף או של טייס קרב. ראשית, מדובר היה באמנות (מומחיות, מקצוענות), לא אוּמנות (יצירתיות, אינטימיות בין האדם לטכניקה). ושנית, הדגש היה על מערכות לחימה צבאיות, לא אזרחיות. ובכל זאת, הפך המונח לשם התואר של מערכות לחימה שנועדו להגנה עצמית אזרחית, לספורט ולהעצמה אישית, והוא כולל בתוכו את האמנות והאומנות גם יחד, בהתאם להשקפתם של המורה ותלמידו. למען האמת זהו פירושו של הביטוי השגור קונג פו. קונג היא שלמות, הישג, מלאכה (כלומר, אמנות) ו-פו הינו הבוגר, המאסטר (כלומר האומן). המשמעות הכוללת הינה היהפכות למומחה, שינון, ליטוש ותרגול טכניקה ומיומנות עד לדרגה שתרוּמם לדרגת אומנות. במובן זה כל אומנויות הלחימה באשר הן, הינן קונג פו.
מהי אומנות? אומנות היא כלי לביטוי. אמר ברוס לי: "עבורי, אומנות הלחימה היא דרך להביע את עצמי בשלמות". אך כמו כל כלי הנתון בידיו של אדם, יכולה האומנות לשקף צדדים רבים באופיו המורכב. ישנם שירים המרוממים את הנפש, ושירים מדכדכים או פוגעניים. ישנן יצירות מופת בפיסול או בציור המשקפות יופי ואהבת חיים, וישנן יצירות מזעזעות, פרובוקטיביות. ישנם אנשים העושים באומנות שימוש נלוז – ואומנויות הלחימה אינן יוצאות דופן גם במקרה זה.
ומהו אומן? אומן הוא אדם המשתמש בכלים יצירתיים שונים כדי לחקות, להשלים, לסתור או להציע חלופה לפעולת הטבע, ותוך כדי כך להתעלות אל הנשגב, להתחכך באלוהי, לגעת באמת כפי שהוא חווה אותה. אומן הלחימה משתמש בגופו, בחושיו, במוחו, מלטש ומשחיז אותם לאורכן של שנות חיים רבות. ראשית הוא נהפך מומחה – אדם בעל מיומנויות טכניות גבוהות. לרשותו עומדים זריזות, חן ועוצמה פיזית; עורמה, יכולת תכנון וניתוח; 'כלי עבודה' הכוללים חבטות, בעיטות, הטלות, התחמקויות ובריחים; אולם אלה הן הרמות הבסיסיות של תורתו. רק לאחר שנים ארוכות ומלאות התכוונות הוא הופך לאומן כאשר הוא מפנים את הערכים הרוחניים העומדים בבסיס השיטה, וחווה את היקום כמארג אנרגטי פועם. אם הוא מגיע לרמת מאסטר הוא חודר – בזכות אומנותו – להבנת לב ליבם של החיים, דבר המאפשר לו למשול ביריביו ולנהל עימות מעמדה שקטה של כוח, אך מוטב, למשול באירועי חייו ולמנוע מראש את היווצרותו של כל עימות. אומן הלחימה הוא מופת, אידיאל, אליו נכסף מתרגל השיטה.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/736/227.jpg
''דרך להביע עצמי בשלמות''. ברוס לי צילום:  |
|
''דרך להביע עצמי בשלמות''. ברוס לי |
|
|
|
|
|
|
|
אומנות מלחמה
|
|
|
|
|
|
|
המשותף לכל אומנויות הלחימה המזרח אסייתיות הוא החשיבות העילאית שהן מייחסות לכך שהצ'י יזרום בצורה חלקה לאורכו ולרוחבו של הגוף. צ'י, אנרגיית החיים המכונה גם נשימה בכתבים המזרחיים, מהווה את התשתית לכל הקיים. בגוף האנושי, זרימתה הקולחת מאפשרת את בריאות הגוף והנפש, ואילו חסימות שונות בשטיפתה מקדמות כאב, חולי ואף מוות. לכן רבים האנשים העוסקים באומנויות לחימה על מנת לזכות בבריאות ואריכות ימים. בתרגול נאות, פציעות הן מאורע נדיר ביותר. במקומות רבים רוכש התלמיד גם ידע משלים בשיטות ריפוי מזרחיות (הדוגלות באותו רעיון בסיסי של תנועת הצ'י בגוף) ויודע כיצד לרפא את עצמו (או למי לפנות) אם נפגע חלילה.
המתבונן הזהיר יוכל לזהות את אומנויות הלחימה בקֵרב אומנויות הריפוי, ולהיפך. לקראטה ולשיאצו בסיס משותף. כך גם לטווינה ולקונג פו. אותן תנועות, בכוונה שונה, יכולות לרפא אדם או לפגוע בו. כף יד פתוחה או סגורה, מרפק, ברך, משמשים כולם ככלי נשק או ריפוי באומנויות עירומות אלו. גם הדגש לתנועה פנימית וחיצונית שמקורה בבטן התחתונה dan tien) בסינית, hara ביפנית) משותף לשתי הגישות. המרידיאנים, אותם ערוצים נושאי צ'י, ונקודות הדיקור שלהם, הם בעלי ערך רב בהיבט הלחימתי ויש טענה שנחשפו לראשונה על-ידי אומני לחימה קדומים. ישנן שיטות לחימה והתנקשות המבוססות על לחיצה בנקודות מסוימות בגופו של היריב, על מנת לשתק או להרוג. מדובר בחלק מאותן נקודות המשמשות את המטפל באקופונקטורה. למשל, בסרט 'נשיקת הדרקון', מגלם ג'ט לי אומן לחימה המשתמש במחטי דיקור כחלק מהארסנל שלו. שיטה כזו אכן קיימת.
אחת הקלאסיקות הסיניות הקדומות והמפורסמות ביותר היא חיבור אסטרטגי-רוחני המכונה 'אומנות המלחמה'. זהו מסמך רלוונטי המשמש קצינים ואנשי עסקים עד עצם היום הזה. בהקדמה של הוצאת עופרים למהדורה העברית נאמר:
"אומנויות הריפוי ואומנויות הלחימה עשויות להיחשב כנפרדות זו מזו בשימוש המקובל, אולם יש ביניהן הקבלה".
מדי פעם שואלים אותי אנשים, מדוע אני מתרגל אומנויות לחימה. בשביל מה צריך להשקיע כל כך הרבה זמן, כסף, יזע ולעתים דמעות, כאשר אפשר להשתמש בסכין או אקדח, ויותר מזה – מה ביכולתי לעשות מול תוקף חמוש. הם מאבדים במהירות עניין בשיחה כשאני מסביר להם שאיני מתרגל אומנות לחימה על מנת שאהפוך ללוחם אדיר. כישורי הלחימה שלי הם פועל יוצא של עיסוק רגיש, עדין וחודר, שמטרתו שיפור עצמי וצמיחה מתמדת. בסרט "Fist of Legend" נפרד מאסטר פונאקושי מהלוחם הצעיר והמוכשר צ'אן-ג'ויאנג (המגולם על-ידי ג'ט לי) במילים אלה: "דע לך, איש צעיר, הדרך הטובה ביותר לנצח את היריב היא להשתמש באקדח. אדם עוסק באומנויות לחימה על מנת להעצים את האנרגיות שלו. אם ברצונך להשיג מטרה זו, עליך להבין את החיים, את היקום. ובכן, אני הולך".
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/716/634.jpgמתוך הסרט ''דראנקן מאסטר'' צילום:  | | מתוך הסרט ''דראנקן מאסטר'' | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מוקסם מחוכמת המזרח הרחוק. מטפל ברפואה סינית ושיאצו ומתרגל מדיטציה ואמנויות לחימה מסורתיות מזה 12 שנה | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
