 |
/images/archive/gallery/791/166.jpg אנדרו כהן על התופים.
 |
|
|
|
|
|
|
| לא צריך להיות גאון מוזיקלי כדי להבין שאנדרו כהן המתופף לא מאיים על מעמדו של אנדרו כהן המורה הרוחני. כרמל וייסמן לא נשפכה מהופעת הג'אז של הגורו |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באחד השיעורים שנתן בשבוע שעבר בארץ, נשאל אנדרו כהן לגבי להקת הג'אז שלו, Unfulfilled Desires. הציפייה שלנו היא שגם לתחביב של גורו תהיה איזו משמעות מוארת. אבל אנדרו ספק כפיו ואמר: "זה פשוט כיף. אין לי משהו חכם להגיד לך. זה כיף לנגן, אני אוהב את זה". הכי חשוב זה לעשות מה שאתה אוהב, זו ההארה על רגל אחת בעיני. אבל מוזיקה, ובייחוד ז'אנר מתוחכם כמו ג'אז, היא יותר מכך. מוזיקה היא תדר אנרגטי, והיכולת להקשיב לה או לנגן אותה היא מטאפורה חכמה מאוד ליכולת של אדם לנהל את חייו בהרמוניה וללמד אחרים לעשות זאת. לפיכך, הגעתי להופעה של הלהקה של אנדרו כהן במועדון "השבלול" בתל-אביב מתוך סקרנות לבחון את אנדרו במקום האמיתי שמעבר למילים ולתיאוריות. וכיוון שאני לא מבינה בזה, הבאתי איתי חברה מוזיקאית שמתמחה בג'אז.
 |
| מי אתה באמת? |
|
כשאתה חש דחף כפייתי שאין להתנגד לו להתפתח ברמת התודעה, אתה חווה, בתוך נשמתך, את הדחף שהתחיל את המפץ הגדול. אנדרו כהן על האגו והאני האותנטי |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
הדבר הראשון שחברתי התלוננה עליו היה הקהל. תלמידיו של אנדרו וסקרני ניו אייג' אחרים גדשו את המועדון הקטן, ואילו את הקהל הקבוע של "השבלול" נאלצו הקופאים לדחות על סף הדלת. כך שלמעשה, מרבית הנוכחים לא היו קהל של ג'אז, לא היו להם את הכלים להיות ביקורתיים כלפי המוזיקה ואפילו לא ידעו למחוא כפיים במקומות הנכונים (בסיומו של כל אלתור, אבל נראה אתכם מזהים את האלתור!). החלק הראשון של ההופעה היה קצת מונוטוני והזכיר לי מדוע סגנון מסוים של ג'אז מכונה מוזיקת מעליות. חברתי המוזיקאית הגדירה את הלהקה כבנאלית עד כה ומבט חטוף בתלמידים של אנדרו בקהל הותיר בי רושם שהם רוצים להתחבר וליהנות יותר משזה זרם בהם בפועל. זה לא קל לאהוב ג'אז, אפילו אם ממש מתאמצים. מניסיון. בהמשך הסתבר שהלהקה מנגנת בסגנון שהוא יותר ג'אז-פיוז'ן עם כמה יציאות רוקיסטיות והחלקים של הפיוז'ן והרוק נדמו כרגעים של רווחה לכולנו.
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
אין תקשורת מוארת
|
|
|
 |
|
|
|
מטיאס, הגיטריסט, היה הנגן הכי טוב בלהקה, אך היה משהו מרדני בנגינה שלו ביחס לשאר חברי הלהקה, אפילו אני יכולתי להרגיש זאת. בהפסקה שמענו שהוא היחיד בלהקה שאינו תלמיד של אנדרו. חברתי טענה באופן כללי שהכימיה בין הנגנים לא מספיק טובה, שהם לא ממש מקשיבים אלה לאלה ובייחוד לא נותנים מספיק מקום לקסילופון. מדובר כנראה בניואנסים שאנו הבורים במוזיקה לא רגישים אליהם, אבל חשבתי שזו אחלה יציאה: שהמטיף ל"תקשורת מוארת" לא מצוי בתקשורת כזו עם חברי להקתו. אחר כך סיפרו לנו שהם גרים במקומות שונים ולא נפגשים מספיק לחזרות, זה כנראה מסביר את זה.
ממש לפני ההפסקה במחצית (וזוהי נקודת הדמיון היחידה בין ג'אז לכדורגל), הלהקה הפתיעה בלהיט מקורי בשם "מצעד הפילים" וכולנו התעוררנו. להפתעתי המקצב עוד מתנגן לי בראש ונראה שהיה שם קונצנזוס בין חובבי הג'אז לחובבי אנדרו (וגם לקלולסים ניטראליים כמוני) שמדובר בלהיט. גם הביצוע לשיר של אליס קולטריין שחתם את החלק הראשון היה נהדר ושוב מסתבר שכשזה באמת
טוב כולם חשים בזה, עם או בלי רקע במוזיקה. המחצית השנייה לא התעלתה לשיא דומה, אבל היו הרבה אלתורים של כל הכלים ואפילו בתולי ג'אז כמוני הצליחו לא לאבד את הסבלנות כל-כך מהר. עם זאת, לא צריך להיות גאון מוזיקלי כדי להבין שאנדרו כהן המתופף לא מאיים על מעמדו של אנדרו כהן המורה הרוחני. אנדרו מתופף מאופק למדי ואפילו את האלתורים שלו מצאנו קצת שמרניים.
בשלב מסוים הלהקה ניגנה קטע מקורי שנקרא "הדרך", קטע שאנדרו הקביל בדברי הפתיחה שלו לדרך הרוחנית. מבחינה מוזיקלית הקטע היה חביב מינוס ובאורך מעיק. אני מאמינה גדולה שכל סטנדרט ביקורת חיצוני הוא אשליה והחוויה החשובה היחידה היא המשמעות שאנחנו נותנים לה. חברתי שבאה לשמוע ג'אז חשבה שזה בינוני, אבל באופן אירוני כל מי שלא מבין גדול בג'אז או אפילו לא ממש אוהב זאת, נהנה הרבה יותר מההופעה ואף הופתע לטובה. וכיוון שאני מאמינה בחוויה האישית, אני לא דורשת מכם להאמין לי אלא לבדוק זאת בעצמכם. בשביל זה דאגתי שיהיה גם סרטון וידאו.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | חוקרת תרבות וטכנולוגיה ומרצה לתקשורת | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
