ראשי > ניו אייג' > גבריאל רעם
בארכיון האתר
מקום רע באמצע
אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים. אתם נוהגים כהוריכם - למרות שהבטחתם לעצמכם שלכם זה לא יקרה. גבריאל רעם על מחלת הבינוניות
12/11/2007
כשמתבוננים במבוגרים, רואים את הדבר שמפריד אותם מצעירים; הם לא חורגים, הם לא מסתכנים, הם נשארים במרחב הבטוח. ובסופו של דבר זה קורה לרבים בגיל זה או אחר: הם הופכים לבינוניים. לחיות באמצע, לא בצדדים, לא בשוליים, לא רך ולא קשה, לא חם ולא קר, והעיקר לא להיות שונה כלל. הדפוס השגור וההרגל הקבוע הם הסוהרים המחזיקים את הרוב הממוצע במעצר מינהלי. כל התנהגות חריגה או שנויה במחלוקת - זוכה מיד צנזורה קשה: "אנחנו אנשי דרך האמצע, הולכים איך שמקובל'. כך מתנהגים כולם.
רקדני התודעה
כפי שלא כל אדם יכול להיות רקדן, כך לא כל אדם יכול להיות מאסטר תודעתי. גבריאל רעם משווה בין שיעורי המחול המפרכים לקשיים של האימון הרוחני
לכתבה המלאה  


צעירים, ילדים או תינוקות לעולם אינם בינוניים. כל אחד מהם נושא עמו משהו ייחודי, מעורר השתאות. למרות שראינו אלפי תינוקות וילדים, עדיין בכל אחד מהם ישנו משהו לא משוחזר,
בעל חן אישי ומקורי. בינוניות היא ספח מזדחל, אחת הקללות הגדולות ביותר בחייהם של אנשים. אין כמעט אדם צעיר, ששועט מלא תנופה לקראת החיים מלאי ההבטחה, ואינו מתבונן במבט סולד בבינוניות בקשה שפשתה בהוריו. רובם מבטיחים לעצמם שלהם זה לא יקרה - תחושת המים העומדים והעבשים, השגרתיות, חוסר הברק והספונטניות - יש בהם משהו מבהיל. הצעיר מתבונן במבוגרים ואומר לעצמו: "בשביל זה הם עברו כל מה שהם עברו? רק כדי להגיע להיות אגם דלוח שלא זורם לשום מקום"?

הבינוניות היא מחלה ניוונית קשה המתרחשת לאט וקשה להבחין בה. אך היא כמו שיתוק ויום אחד, זו ודאות סופית וסופנית, הנסיעה השנתית לטורקיה או טוסקנה הופכת לפסגת המיצוי של הקיום. ואין מדובר כאן רק על הזעיר בורגנים, היושבים בין 9 ל-5 מאחורי שולחן ובין 8 ל-11 על כורסת הטלוויזיה. ולא מדובר על מרובעות חיצונית, אלא על בינוניות פנימית:  על שקיעה ונפילה של המתח הפנימי. זה קורה לאמנים ואנשי רוח כפי שזה קורה לפקידים - מיחזור עצמי ונפילה בדפוס חוזר.
Edwin and Kelly Tofslie
דווייט מהסדרה ''המשרד''
אין בטבע בינוניות
הבינוניות היא הפשרה האולטימטיבית בין השאיפות הראשוניות ובין מה שקיים. היא חיים במצב של תרדמת. היא רידוד של קווי המתאר הברורים של הדברים לכדי קלישאות אמורפיות שלא מזיזות לכאן או לכאן. הכל אותו דבר, כל החיים הם באמצע - לא מריח ולא מסריח. עדיף שיהיו חיים רעים, שיהיו אכזריים, שיהיו משהו בעל צבע ואופי, כי המים הפושרים של הבינוניות מדכאים, בסופו של דבר, יותר מן הרוע.

מה שמעניין בבינוניות טוטאלית זה הולכת השולל העצמית. החריג, המקורי והמוזר - יודעים עליהם שהם שונים והולכים בדרך לא סלולה שלא ברור לאן תוביל. אך הבינוניות הגדולה ביותר היא של אלו  שמתוך תחושה והרגשה שהם מקוריים וייחודיים, פולטים את הפראזות הכי צפויות ושגורות כאילו זה עתה המציאו את משפט פיתגורס. אלו שהולכים בדפוס הצר וההמוני הזה כאילו הם מגשימים את הייחודיות האישית שלהם; הבובות הממוכנות עם השאיפות
האגוצנטריות, שמרגישות את עצמן באופן מאוד אישי אך מתנהגות כרפליקה חיוורת של כל האחרים.

צריכים להודות: יש משהו תפל, משמים, ואפילו מתסכל במפגש עם חוסר יצירתיות, מעוף וברק; עם פקיד העושה עבודתו הבינונית, או עם תיאטרון עם רפרטואר בינוני, עם סופר בינוני, מאכל בינוני, שיחה בינונית. זה בסדר כשמדובר במימד הפיזי - גובה בינוני או אף בינוני - אבל הרוח והנפש חייבים להיות רעננים, חדשים ומפתיעים, בכך שהם יוצרים שיאים של  כוח החיים המפעם בהם. הרוח לא יכולה להיות בינונית כפי שהים או פרח או דב לבן או כריש אינם יכולים להיות בינוניים -  יש בהם משהו עוצר נשימה. יליד אינדיאני לא יכול להיות בינוני, תינוק לא יכול להיות בינוני, יער או חורש - לא יכולים להיות בינוניים. בטבע אין בינוניות - הכל רענן ומתפרץ, חיוני. ניתן להתבונן בחתול שעות, והוא תמיד מקורי. וזה מעלה את השאלה: מה יש בנו, בני האדם, שהבאנו את הבינוניות לעולם?

אדם, אם יקחו ממנו את הפראות, מה יישאר? אין דבר מייאש מאשר לראות אהבה, או רגש דתי או יצירתיות שניטלו מהם הרוח הפראית של החופש המתפרץ. הצעירים אכן נושאים עדיין את הפראיות, אך אלה בעיקר הורמונים, זה עדיין לא קשור לרוח האדם החופשית. זה אמיתי כשזה מתרחש דווקא כשהאדם בוגר ובשל מספיק לשאת באחריות של החופש בתוך ומתוך עצמו. שהרי זאת יש להבין; האנטי-בינוניות לא צריכה להיות דווקא נחלתם של צעירים לא בשלים. כמו שאמר אוסקר ווילד: "הנעורים הם דבר נפלא מכדי מלבזבז אותו על הנוער".

הרוח הפראית תיעשה דווקא בעלת ערך מיוחד כשהיא משתלבת בחיי אדם בוגר ויציב יותר. אדם שיכול מבחוץ להתנהג בצורה שקולה, לגדל משפחה וכו', אך בתוכו תפעם החירות בעוצמה, כשהוא מסרב לתת לסביבה לסרס את נשמתו ולהכניסה למעצר בית. מה קרה לנו אחרי גיל 30, כשהרוח הפראית עזבה את הגוף אך לא עוררה את הנפש? כיצד התבייתנו. הפכנו מזאב ערבות לכלב נוח מזג, המכשכש בזנב עם כל ליטרת בשר, ובמיוחד מכשכש מתוך תקווה לקבל את ליטרת הבשר הבאה. מה עם המרחבים הענקיים, עם הערבות הגדולות?
כיצד הפכנו לכאלה צפויים?
'' מתוך ''צוללת צהובה
איש שומקום
לא קטנים ולא גדולים
אי אפשר להגיד שאנו גמדים. הרי אנו יוצאים לקרבות הקטנים שלנו, על התואר, על המשרה, על ניצחון בוויכוח עם בן הזוג, על ציון לילד בבית הספר, על מקום חניה, על עדיפות בכביש, על גובה המס עם הפקיד. לא, אנו בכל זאת למדנו שאסור לנו להתכופף, אבל לא הצלחנו להיות גדולים; גדולים יותר מן הרגע ומן ההזדמנות. נחתנו באיזה שהוא מקום באמצע הנוח, לא קטנים ולא גדולים.

כפי שכתב איבסן בסוף המחזה "פר גינט", בסצנה בה שפר גינט משוחח עם מתיך הכפתורים, הלוא הוא שליח המוות הבא לאסוף אותו:

"אך שמע, כאן נפלה ללא כל ספק טעות גדולה, אינני רשע גמור, חביבי, לא אחת עשיתי מעשים טובים. יתכן אמנם, כי שוטה אני - אך בשביל תרוודך לא יספיק עווני".

ומתיך הכפתורים עונה לו: "זה הדין שחרצת: לא פושע אתה, רק עובר עברות במחצית הפרוטה, ומאש התופת תנצל לפיכך, רק כְּרוֹב בני האדם בְּכַפי תוּתך".

ואפשר להיזכר גם בשירו של ג'ון לנון על השום-אדם שאיבד את חייו, זהותו ועצמיותו:

                             He's a real nowhere man
                           Sitting in his nowhere land
    .Making all his nowhere plans for nobody    
                        Doesn't have a point of view
                    Knows not where he's going to
                     ?Isn't he a bit like you and me
אדווארד מונק
פר גינט ומתיך הכפתורים
אל תמכרו את נשמתכם בזול
הטענה בדברי לא מופנית כלפי ההמון שנולד שקט וחי בשקט בינוני. אלא כלפי העובדה שחלק נכבד מן הבינוניים התחילו את חייהם עם הבטחות גדולות לשינוי, למקוריות, ליצירה ולחוסר התפשרות, ובמהלך החיים - בשל המשרות הנכבדות והפנסיה המצטברת, שינו את הטון. האש שבערה פעם כבר לא בוערת כל כך. הם בינוניים לא כי הם כאלה, אלא כי זה מה שהחיים עשו להם. הם הקריבו בכורתם לטובת שכר הקונפורמיות. להם מוקדש הקטע הבא (מתוך "החיים, המציאות ומה שנסתר"):

"מכרתם את החלום מוקדם מדי. אמנם, בסופו של דבר נימדד כולנו על פי התוצאות שהשגנו, ועל פיהן בלבד, אך למה לצמצם את עצמכם מהר כל כך, כבר עכשיו, לממדי מנהל חשבונות העוסק אך ורק בחישובי רווח והפסד: "כדאי לי, לא כדאי לי", "משתלם, לא משתלם"? כל זה מוקדם מדי! מה לגבי המסתורין? הקסם המופלא הזה הצובע הכל בצבעים החזקים מן החיים? הזדקנו מהר מדי. כה מהר הנחנו לשגרת המציאות לחטוף את עפיפונינו ולהחליף אותם בניירות חשבון.

אל תמכרו את נשמתכם בזול - תמורת הכרה ומעמד. אל תמכרו את בכורת רוחכם בעבור נזיד העדשים של ביטחון כלכלי, חברתי ומעמדי. הרוח נולדה חופשית. אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים. הקהיתם את הפינות החדות, פצרתם את הזיזים והבליטות, כדי להתאים לריבועים ולקופסאות של הממסד ודעת הקהל. אתם נוהגים כהוריכם - חותרים אל הכלא הנוח שאליו מגיע כל מי שנוהג כילד טוב, כעובד טוב, כאזרח טוב.

אך אתם מתים, ונשימתכם אינה נושאת עוד את הניחוח הרענן של הנעורים והמקומות הפתוחים; עתה היא עבשה, חנוקה. אתם מפחדים; מפחדים לשגות, מפחדים מן הבדידות, מפחדים להיות עצמכם. ועל ידי המלכת הפחד, אתם מכריזים על אי אמון באינסטינקטים שלכם, באינטואיציה שלכם, בקולכם הפנימי. התגרשתם מייעודכם ומאלוהיכם, יהא אשר יהא. הפכתם לקטנים, לבלתי חשובים, לבני תחליף.

מכרתם את החזון, את ההבטחה, את השראתכם המקורית עבור לגיטימציה ובעבור מקום טוב באמצע, בהיכל שבו נמשכת כל הזמן ההצגה הגדולה של החיים. אבל היכל חייכם שלכם מרוקן וסגור. שום הצגה והתרחשות אינן מועלות בו, כי הוא מאכלס בתוכו רק את רוח הרפאים של עצמיותכם המנוחה".
גבריאל רעם

לאתר של גבריאל רעם
מסאי, מרצה לתקשורת אל-מילולית, מורה ומנחה קבוצות מודעות על בסיס הדרך הרביעית. מחבר הספרים "גברים ונשים מעבר למלים" ו"אמנות השיחה". ספרו האחרון "אאוטסיידרים ומורדים'', יצא השנה בהוצאת ידיעות אחרונות

  מדד הגולשים
תשתחרר, בנאדם
                  40.86%
אני הוא זה
                  9.68%
האיש שפתח את הדלת
                  5.38%
עוד...

גבריאל רעם
קללת השעמום  
בטירוף שלנו  
אדון מדון  
עוד...
כל הכותבים
  

כותבים אחרונים
אבולוציה עכשיו
אביתר שולמן
ארז שמיר
בארי לונג
גבריאל רעם
ד''ר דבורה צביאלי
דוד מיכאלי
יונתן לוי
מיכל גזית
ערן גולדשטיין
סקר
חווית פעם שיתוק שינה?
כן
לא