 |
/images/archive/gallery/857/083.jpg איפה החיים?
megan ann, cc-by  |
|
|
|
|
|
|
| לכולנו נדמה שבניגוד אלינו, לאחרים יש "חיים", במקום אחר, בארץ אחרת, עם חברים אחרים - אבל כשעושים "זום" רואים שאין שם כלום, רק שיממון וריקנות. גבריאל רעם |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כשאדם מתבונן בעולם יש לו תחושה שיש דבר כזה ששמו "חיים של בני אדם", כלומר שיש תחום כזה שבו הדברים באמת קורים; הוא יכול להתבונן במשפחה היושבת יחד בסלון, או בזוג שישוב בבית קפה, או בחבורה של צעירים המהלכים בשקט על המדרכה - והוא חש ש... זה החיים, שהאנשים האלה חיים, עכשיו.
ילד חוזר הביתה מבית הספר. הוא מסתכל על נערה הולכת ועשוי להגיד לעצמו: "הנה, יש לה חיים. היא הולכת עכשיו לחיים שלה". יש משהו שמחכה לה, משהו שממלא אותה, משהו שכל כולה חלק ממנו, שקורה לה, שהיא מתרחשת עמו. אנשים מבחוץ נראים כאילו שהם חלק מאיזשהו עולם. כמו שרואים דג באקווריום, והאקווריום זה העולם שלו, עם המים והצמחים והדגים האחרים.
 |
| מקום רע באמצע |
|
אני מתבונן בכם ואתם אפורים, משעממים, צפויים מראש, בינוניים. אתם נוהגים כהוריכם - למרות שהבטחתם לעצמכם שלכם זה לא יקרה. גבריאל רעם על מחלת הבינוניות |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
והנה לאחר שנים הילד הזה גדל, ובמקום עולם של אנשים חיים, הוא מוצא אנשים שמנסים להנשים את החיים. כמו מריונטה ללא חוט המתאמצת להתנהג כאילו שהחוט מניע אותם. בכל יציאה לתיאטרון, בכל התחלה של קריאת ספר, הרמת טלפון למישהו, התחלה של סקס או מערכת יחסים, ועם כל נגיסה, ובכל הדלקה של הטלוויזיה, ועם הולדת הילד החדש – כולם מנסים להניע את המנוע של חייהם.
אלו ניסיונות מרובים ומקוטעים ליצור כל פעם מהתחלה קולאז' של חיים. אך זו לא מיקשה אחת, חיה ונושמת, מבעבעת, עם דינמיקה חיה הנובעת ממרכז כובד מגנטי, מרכזי ופנימי. זו מין כותנת עשויה מטלאים; טלאי אחד זה הבת או הבן, טלאי אחר זה הקידום בעבודה, טלאי אחר זה הספר שהוא החל לקרוא, וטלאי נוסף זה התחביב שלו, וטלאי נוסף זה החבר שלו והשיחות שלהם אחת לכמה זמן. אבל הטלאים הללו אינם יכולים להפוך לתחליף לחיים שהם בעצמם התרחשות, "happening", מסכת שלמה, חיה ונושמת, מרק סמיך מלא תוכן שהאדם כל הזמן שוחה בתוכו, צולל, עולה ויורד ומוקף מכל הצדדים באקולוגיה האורגנית ששמה ה"עולם שלי". זה לא כך.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/856/863.jpg
יש מקומות שעושים חיים  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
זום
|
|
|
 |
|
|
|
מרחוק כולם נראים כאילו יש להם חיים. אך זה לא עולם באמת, זה לא יקום, זאת לא אפילו פלנטה, עם אטמופירה וחיים אורגניים וציר שסביבו היא מסתובבת, עם אגמים ונהרות ועופות שמעופפים בחלל. זה לא משהו עם חיים ייחודיים של עצמו. אלה החיים שלא התרחשו. החיים במקום החיים.
לא כך דמיין לעצמו הילד בהתבגרו את החיים שלו ושל אחרים. כמו תמונה, שמרחוק נראית שלמה וזורמת, אך כשמתקרבים, רואים שזה רצף של נקודות לא מחוברות שרק בשל הסמיכות אחרות יוצרות את האשליה של תנועה מאגדת כלשהי.
הראיה מבחוץ מטעה; מסתכלים על פאב, זוגות זוגות, שלישיות –
ליד שולחנות; כל שולחן – בועה, כל שולחן חיים. אך כשמתקרבים עוד ועוד ועוד – מבחינים שהשלושה הם בעצם שלושה אנשים בודדים שהם יותר מופרדים זה מזה ושקועים כל אחד בעצמו – מאשר חבילה אחת. וכשעושים עוד "זום" מגלים שגם בכל אחד מהם, אין קוהרנטיות והומוגניות, אלא המון מחשבות ורגשות קטנים שרצים בו זמנית להרבה כיוונים. בכל אחד מהם קיימים הרבה מאמצים להחיות את השיחה, וליצור תחושה של רצף ודינמיקה. אך מאחורי זה קיימים המון פחדים וחששות, תקוות ורצונות, התנגדויות קטנות כלפי הזולת, ומאבקי כוח. הם לא מתלכדים ביחד לכלל יקום עם חיים משל עצמו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/856/870.jpg
בעצם אנחנו לבד לין פרניל, cc-by |
לין פרניל, cc-by |
בעצם אנחנו לבד |
|
|
|
|
|
|
|
חברת הראווה
|
|
|
|
|
|
|
כמעט כל בן אדם, בשלב זה או אחר של חייו, חייב להגיד לעצמו: "זה החיים"? בסך הכל מדובר כאן על "חברת הראווה" (כפי שכותב גי דבור), חברה של מראית עין. כולם בטוחים שלאחרים יש חיים, אי שם בארצות אחרות, ושאני בחיים האישיים שלי – פיספסתי.
האדם גדל וחווה את חוסר היכולת שלו כיחיד לבנות עולם חי, ואז מספרים לו שבשביל זה יש משפחה. אך בהקימו אותה הוא מגלה שמשפחה מורכבת משני אינדווידואלים בודדים, זרים זה לזה בהרבה מקרים, זרים גם לילדים שלהם. הם מקיימים את העניין הזה של המשפחה, לא עבור עצמם, אלא לצורכי ייצוג, כמותג. המשפחה עבור עצמה היא צירוף של כמה אנשים שחיים ביחד באותו חלל.
הדברים נכונים גם לגבי כל תחום אחר בחיינו. מסתכלים על סופרים, שחיים בעולם של סופרים, מדברים על דברים שסופרים מדברים עליהם. והנה פוגשים חבורה של סופרים אין שם חבורה מלוכדת. כל אחד מהם בבדידותו ובבועתו הוא, ובתוכו מיליון ישויות סותרות. ביניהם אין הרמוניה, אלא בעיקר מאבקי כוח סמויים, לכל היותר כמה קואליציות וכמה אופוזציות.
האשליה הזו שלכולם יש חיים הולכת ונמשכת. אך האדם חוזר לריקנות אחת גדולה, לתוך כלום. לתוך חלל ענקי שהוא מנסה נואשות למלא בתוכן ולהחיות. מפעם לפעם מנסה לקרוא ספר, להרים טלפון לידיד, אולי הערב בכלל נצא, עם האישה או הבעל יושבים לראות איזה תכנית בטלוויזיה, כמו שלשום ואתמול. נסיונות מגושמים למלא עוד דקה ועוד דקה עד שהוא הולך לישון. חייו אינם שם עבורו.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/812/563.jpg
כיף, הא? cc-by: Lorri37, flickr |
cc-by: Lorri37, flickr |
כיף, הא? |
|
|
|
|
|
|
|
אולי באמריקה?
|
|
|
|
|
|
|
נראה שבמקומות גדולים מתרחשים חיים - בית מלון או בית חולים, או מסעדה הומה סועדים ומלצרים. ואנו חשים שבפנים זה כמו שזה בסדרות טלוויזיה, כמו "אי.אר" או "חברים" - ורואים עולם שמתרחש מעצמו, העולם של כולם מלא בכולם. אבל אצלנו זה לא קורה משום מה. אולי לא היינו בקורס הנכון, אולי לא פגשנו את קבוצת האנשים הנכונה, אולי לא היינו במקומות הנכונים. אולי זה אלה שיש להם תואר שני? אולי באמת צריך השכלה וידע? אבל לא סתם בקורסים, אלא באקדמיה. אולי בכלל באמריקה.
אמנם כולנו יודעים שב"אי. אר" ו"בחברים" אלה שחקנים שמשלמים להם כדי שיגלמו ביחד עולם. אך באיזשהו מקום זה מסתדר לנו, כי כך אנו מדמיינים את המקומות הגדולים ורוחשי החיים הללו - בתי חולים, בתי מלון, מערכות של עיתונים, חברות טלוויזיה. אבל מה קורה כשאנו נכנסים לעבוד באחד ממקומות העבודה שהוזכרו כאן? מה אנו מוצאים? האם זה באמת יקום שוקק, שלם מלא בעצמו ומתרחש מעצמו? או שזה קודם כל אנשים, אנשים בודדים שנמצאים ביחד במקום אחד, תחת כותרת אחת, אבל לובשים מסכות ויוצרים ריטואל מישחקי המחפה על העדר דינמיקה קבוצתית כוללת?
האם תיתכן התרחשות טוטלית וסוחפת, שבה אתה חי את חייך וחייך חיים מולך? האם היא אכן ישנו פוטנציאל, האם יש דבר כזה?
והתשובה היא מורכבת. כי לשם כך צריך להתעורר. השאלה היא אם נתעורר לתוך חיים אמיתיים או שישארו אותו פוסטר, אותה מסכה ריקנית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
| גבריאל רעם
| /images/archive/gallery/379/684.jpg  |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מסאי, מרצה לתקשורת אל-מילולית, מורה ומנחה קבוצות מודעות על בסיס הדרך הרביעית. מחבר הספרים "גברים ונשים מעבר למלים" ו"אמנות השיחה".
ספרו האחרון "אאוטסיידרים ומורדים'', יצא השנה בהוצאת ידיעות אחרונות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
