 |
/images/archive/gallery/857/470.jpg דידי מנוסי
אלי דסה  |
|
|
|
|
|
|
| "במה תועיל לי החוקיות, אם הכול צפוי, ואין לי שליטה על זה?". העיתונאי והסאטיריקן דידי מנוסי מתקשה להשלים עם העובדה שהעולם ימשיך לחיות לאחר שהוא ימות, ומשוחח עם הרב המקובל מיכאל לייטמן על בחירה, גורל וחיים אחרי המוות |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דידי מנוסי: שלום הרב לייטמן, אני דידי מנוסי, בן80 , עיתונאי, סופר, מבקר, סאטיריקן. טיילתי בעולם, הייתי באפריקה, בהודו, ביקרתי בכל המרכזים הרוחניים והדתיים. למדתי קצת על "הזוהר", על האר"י הקדוש, על הרמב"ם. החיים שלי מוסברים לי לגמרי, מעולם לא היה לי צורך לשאול את עצמי למה באתי לעולם, ולמה אני יוצא מן העולם. והשאלה שאני שואל היא, בשביל מה אני צריך הסברים לחיי?
הרב מיכאל לייטמן: אתה לא חייב. ישנם אנשים שלא מתעוררת בהם שאלת משמעות החיים והם חיים את חייהם בפשטות. יש אנשים שמרגישים צורך לשאול "בשביל מה אני חי?" , "מה הטעם בחיי?" "האם הגעתי לעולם מסיבה מסוימת?” ועוד שאלות הקשורות לתכלית הקיום. אנחנו רואים שבעולם כל הדברים קשורים זה לזה. כל דבר הוא תוצאה של משהו שקדם לו, לכל דבר יש תכלית, והוא חלק מתהליך של סיבה ומסובב. אם גם אני חלק מהטבע, חלק מהעולם, ניתן להניח שיש סיבה לזה שאני קיים, וקיומי כנראה מביא לאיזו תוצאה. מכאן מתפתחות שאלות אצל האדם - האם אני באמת חלק מהעולם הזה? אם כן, מה התוצאה שאני אמור לייצר? בשביל מה כל זה קיים? האם נולדתי כדי להעביר את הזמן, ואז אחרי שאמלא את המכסה, למות? האם יש דרך לשנות את המצב הקיים? כל השאלות הללו נובעות מדחף פנימי.
דידי מנוסי: אני שואל שאלות יותר הומאניות. אותי מעניין לדעת מהו טוב ומהו רע. אבל יחד עם זאת מעניינת אותי שאלה אחרת: מדוע אני חייב להאמין בקשר של סיבה ומסובב ולא להאמין שזו
סתם מקריות? מדוע לקרוא את המפה כשרשרת חוליות הקשורות זו לזו ולא כנקודות נקודות אקראיות?
רב: כשהייתי צעיר יותר, סיימתי לימודי ביו-קיברנטיקה באוניברסיטה. זה מקצוע שעוסק בפעילות התאים בגוף החי. לאחר שראיתי שבתא מצויה חוכמה אדירה, בקשר שבין כל הדברים, וגיליתי שישנה שרשרת קיום נפלאה בכל הטבע, התעוררה בי השאלה בשביל מה נוצרו התאים החיים. כאשר מדען שואל בשביל מה כל זה, כלומר מה נמצא מעבר לתא, מעבר לחיים, מעבר לאדם, מעבר ליקום, הוא נתקל בתהום עמוקה. כך הגעתי לשאלת תכלית הקיום, ברוסיה, לפני 35 שנים. לא הייתי דתי, ולא ידעתי מה זו קבלה או יהדות, אלא מתוך מחקריי במסגרת האקדמיה למדעים רציתי להבין את מטרת הקיום.
דידי מנוסי: אתה העלית עכשיו את נושא שרשרת הקיום שבטבע, שזה בעצם דרוויניזם בצורה מסוימת. מדוע היהדות לא מכירה בדרוויניזם למשל?
רב: קודם כל, הדרוויניזם זו תיאוריה שאימצו מדענים אך מעולם לא הוכחה. כך שתורת דרווין לא הוכרה כמדע מובהק. איני נכנס לסוגיה האם הדברים נכונים או לא, כי זה נושא בפני עצמו. השאלה "בשביל מה חיים?", עומדת בעינה והיא זו שלא נתנה לי מנוח, ודחפה אותי להמשיך ולחקור. ברוסיה הבנתי שלא יתאפשר לי לחקור בתחומים שמעבר למדע הרגיל, וגם כשהגעתי ארצה, לא מצאתי דרך. בהתחלה פניתי לדת, אבל לא קיבלתי שם תשובה, משום שדרשתי תשובות הגיוניות, המבוססות על מחקר ועל גישה מדעית, תבונית. את התשובות מצאתי כשהגעתי לקבלה.
|
|
 |
|
 |
|
/images/archive/gallery/770/003.jpg
הרב ד''ר מיכאל לייטמן  |
|
|
|
|
 |
|
 |
|
מי המשגיח?
|
|
|
 |
|
|
|
רב: לא רק הגיונית, אלא תשובה מדעית בדרגה העליונה ביותר.
דידי מנוסי: זה מעניין. אתה אומר "חיפשתי, ניסיתי פה, ניסיתי שם, ומצאתי שהקבלה היא התשובה". וזו התשובה למה? לשאיפה להיות אדם מאושר יותר? הגון יותר? משפחתי יותר? או סתם להיות שבע רצון מכך שמצאת תשובה?
רב: כל מה שציינת. להיות אדם מאושר, הגון ובעל משפחה, זה הכול בגדר להיות שבע רצון. כל אחד מאיתנו נדחף על ידי הרצון שלו ומבקש למלא אותו. אני חיפשתי לקבל תשובה לשאלה "מה הטעם בחיי?" כך נמשכתי לקבלה, וכשהגעתי לשם מצאתי הרבה יותר. מצאתי חכמה אדירה שמסבירה את כל החיים, הן את החיים הביולוגיים על פני האדמה לאורך ההיסטוריה כולה, את הדרוויניזם, ואת כל היקום, והן את הכוחות שמפעילים את העולם שלנו, מנהיגים אותו ומשגיחים עליו, ואיך בהתאם לזה מתקדם העולם ובא לתכלית.
דידי מנוסי: אתה מקבל את הרעיון שמישהו משגיח עלינו?
רב: ודאי, הטבע. האם הטבע לא פועל עלינו ובכל פעם מסובב אותנו לכיוון אחר?
דידי מנוסי: אילו זה היה תלוי בי, הייתי מסובב את זה אחרת לגמרי.
רב: אז אתה מסכים שיש מישהו שמסובב את הדברים והוא לא אתה, כלומר, יש מישהו שמשגיח. מי הוא?
דידי מנוסי: אתה קורא לזה טבע, אני אקרא לזה "כוחות עליונים", שאינני מכיר.
רב: זה היינו הך.
דידי מנוסי: אני מסתכל על התוצאות והן לא משביעות רצון במיוחד.
רב: לא אנחנו קובעים אותן.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני חושב שכאשר אמות, ימות הכול
|
|
|
|
|
|
|
דידי מנוסי: אני עוסק בספרות, בחיי פרסמתי שלושים וחמישה ספרים לפחות, ואני חייב לומר שכתיבת שיר או קטע ספרותי, שאני שבע רצון ממנו, נותנת מילוי נפשי כזה שלא הצלחתי למצוא בשום מקום אחר, בשום טיול, בשום הרפתקה אחרת. יצירה מתוך עצמי היא דבר מופלא, מדוע לא להסתפק בזה?
רב: האדם בנוי כך, שמתוך ההתפתחות שלו הוא רוצה יותר ויותר. אנסה להסביר לך את זה בצורה אחרת. נגיד לצורך העניין שתיאוריית האבולוציה נכונה, שהתפתחנו מיצורים אורגניים בסיסיים ופרימיטיביים לחיות מורכבות יותר. אז פעם היינו יצורים זעירים, אחרי כן חיות גדולות, עד שהפכנו לקופים, ומקופים הפכנו לבני אדם. ואחרי כן האדם התפתח, מחיי עבדות, שבהם לא נצרך ליותר מפת לחם, וישן על הארץ וקיים חיים בסיסיים ביותר, לתקופות שנצרך ליותר מזה, כמו בתקופות הרנסאנס והמהפכה הצרפתית, וכך האדם מתפתח מדור לדור עד שכיום האדם רוצה לבלוע את העולם כולו, וגם זה לא די לו
דידי מנוסי: זו בדיוק השאלה שלי, מדוע שיהיה קשר בין דור לדור? הרי איש לא שאל אם ברצוני להיוולד, ואיש לא ישאל אותי אם ברצוני למות. אומרים "בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי, ובעל כורחך אתה מת". בשבילי זה הסבר מספיק.
רב: מה הכוונה "מספיק"? אתה הרי רואה באופן ברור ששולטים בך, ואתה מסכים עם זה.
דידי מנוסי: אין לי ברירה.
רב: אולי דווקא יש ברירה, אולי יש בזה משהו שניתן לשינוי.
דידי מנוסי: אולי. אבל אתה צריך להוכיח לי.
רב: עם השאלה הזו על תכלית החיים הגעתי לקבלה. כמדען ראיתי איך החיים זורמים בתוך תא חי ובתוך הגוף, כך שכל פרט קטן הוא סיבה לפרט שני, שהוא עצמו סיבה לפרט הבא וכן הלאה. כלומר קיימת שרשרת, סיבה ומסובב.
דידי מנוסי: מקובל עלי.
רב: אם זה כך, היכן זה נגמר? האם בכך שאני מת?
דידי מנוסי: זו שאלה מעניינת. לדעתי התשובה היא כן.
רב: בטבע מתגלה פרדוקס גדול. דבר לא נברא סתם, לכל דבר יש תכלית. כאשר נגמרים חיי התא, הוא מוליד תא שני, כלומר מתחלק לשניים, לשלושה, דבר אינו הולך לאיבוד. ואילו אדם שהוא אוסף נפלא של תאים, נזֵרֶ הבריאה, האם יתכן שכשהוא מת הכול נגמר, כל מהותו נעלמת? נראה שיש כאן תהליך שאנחנו לא רואים. כלומר בכוחנו לזהות אותו אצל חי בדרגה קטנה יותר, אבל לא אצלנו.
דידי מנוסי: אהיה קיצוני ואומר שהבעיה האישית שלי היא שקשה לי להשלים עם העובדה שהעולם ימשיך לחיות לאחר שאמות. אני חושב שכאשר אמות, ימות הכול. כשם שכשנולדתי נולד הכול.
רב: זאת תפיסה ששוללת כל מציאות אובייקטיבית.
דידי מנוסי: ממש כך. לכן אני מתייחס לחיי כאל תופעה שהתחילה, וברור לי שתיגמר. לא אשמח כשהיא תיגמר, אבל גם לא אצטער במיוחד. יש לי ילדים, ונכדים. אני ממש מתקשה להעלות בדעתי שילדי ונכדי הם ממשיכי הגנטיקה שלי. אני חושב שאם רוחי תישאר, היא תישאר בספר או בציור.
רב: הם לא ממשיכי הגנטיקה שלך, לא על זה אני מדבר. אני מדבר על הצורך להבין מיהו אותו "אדם" שממנו ממשיך משהו הלאה. לא ייתכן שיש איבוד אנרגיה, איבוד אינפורמציה בטבע. במשך חייך יצרת משהו בעולם, משהו שלא היה כאן לפניך. מעין בועת אנרגיה, המידע שלך, שתלוי באוויר, וזה "אתה". האם זה נעלם? אין בטבע דבר שנעלם.
דידי מנוסי: אני מסכים. השאלה היא למה זה צריך לעניין אותי?
רב: כי מדובר בך. זה אתה.
דידי מנוסי: אני כבר אינני.
רב: מנין לך שאינך? יש חילוף חומרים בטבע.
דידי מנוסי: מנין לי שאני לא אינני?
רב: זו בדיוק השאלה שחיפשתי לה תשובה והגעתי לקבלה. אבל עד שהגעתי למקובלים
הנכונים עברו שנים ארוכות.
|
|
|
|
|
|
/images/archive/gallery/787/753.jpg
דידי מנוסי באיי הפסחא.  |
|
|
|
|
|
|
|
|
יש מקובלים טובים יותר וטובים פחות
|
|
|
|
|
|
|
דידי מנוסי: מה זה נקרא “מקובלים נכונים”? יש מקובל נכון ומקובל לא נכון? חשבתי שהקבלה היא מוחלטת.
רב: בקבלה יש טובים יותר וטובים פחות, כמו בכל תחום.
דידי מינוסי: מי מחליט?
רב: האדם עצמו, אלא למי עוד אוכל להאמין?
דידי מנוסי: אני נוטה לא להאמין לאיש.
רב: כלומר, אתה פועל מתוך הרגשת הלב. גם אני פעלתי כך.
דידי מנוסי: אתה נוטה לא להאמין לאיש ובכל זאת בחרת בקבלה?
רב: הדחף הפנימי הוא שהביא אותי לכך. כמוך, גם אני מטריאליסט מובהק, מייחס חשיבות
רק לדברים שמתגלים לי אישית, ואל הקבלה הגעתי עם השאלה היכן ההוכחה שדבר אינו נגמר? ואם ישנן הוכחות כאלו איך אגיע אליהן? שיערתי שהדברים לא מושגים בבת אחת. כך הגעתי למקובל, שממנו רכשתי את השיטה המדעית, המטריאליסטית שמלמדת כיצד ניתן לראות, בעודי בחיים האלה, מה קורה לאדם לאחר התפוררות גופו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין מוות
|
|
|
|
|
|
|
דידי מנוסי: תרשה לי לצטט לך שיר של אלתרמן שאומר כך: "בחיתוך הברק נתגלו לי הרחק הימים שנותרו בלעדי", וכאן אני רוצה לספר לך דבר אישי. לא מזמן עברתי תאונה, ואני, שהייתי כה פעיל, לפתע שכבתי חסר אונים בבית חולים במשך שישה שבועות. זו פעם ראשונה ששכבתי לבד והתמודדתי עם הרעיון, שיום בהיר אחד כנראה יגיע הסוף. לפתע שאלתי למה לא להפסיק את החיים? מה כבר ארוויח בגילי? לאן כבר אוכל לרוץ? מדוע להמשיך את חיי ללא צורך? אלו בהחלט מחשבות הרסניות שעוברות בראשו של חולה, ששוכב במיטה ומתייסר בכאבים.
רב: נכון. אדם שנמצא במצב כזה שואל את עצמו הרבה שאלות גם על תחילת החיים.
דידי מנוסי: מצאתי את עצמי מתעסק רק עם הסוף. המעניין הוא, שאמרתי לעצמי, שארפא את עצמי פסיכולוגית, אשוחח עם עצמי, וכך עשיתי. תוך כדי שיחה בחודשיים האחרונים, הגעתי למחשבה שבעצם איני יודע לשם מה באתי, ואיני יודע לקראת מה אני הולך. כלומר, חסר לי כאן משהו, אבל לא העזתי ללכת מעבר לחסר, להכיר ולהבין אותו.
רב: פחדת ליפול לתוך תהום.
דידי מנוסי: כנראה שבאמת פחדתי, מפני שלא העזתי להתקדם בטיפול הפסיכולוגי הפנימי שעשיתי לעצמי.
רב: אולי דווקא משהו היה נפתח לפתע, כמו אצל אלתרמן.
דידי מנוסי: לא יודע. זו בהחלט מחשבה שעוברת בראש של אדם כאשר הוא לבד: מה קורה בימים שנותרו אחריו? אני מניח שאתה יודע, אבל אני לא יודע.
רב: כל אחד יכול לדעת, ובאמת נפתחים לאדם אופקים רחבים, הרבה יותר עמוקים ונפלאים מהחיים האלו.
דידי מנוסי: אתה יודע מה אני מעריץ אצלכם למרות שאני לגמרי לא דתי?
רב: "אצלכם" לא נשמע טוב. הקבלה שייכת לכל אדם ולא לזרם דתי כזה או אחר.
דידי מנוסי: הבנתי. אני מעריץ את התפיסה הקבליסטית שבעזרתה אתם מסתדרים עם המוות ביתר נוחות מאשר האדם החילוני.
רב: אין מוות.
דידי מנוסי: זה העניין. כשאני מסתכל על הלוויות של הדתיים שבינינו, אין להם הקרע הנורא של המוות מול החיים. יש להם מעין השלמה.
רב: ההשלמה אצל הדתיים באה מתוך אמונה. אמונה היא מצב שבו אדם מקבל מה שאומרים לו, נאחז במשהו שהוא עצמו טרם הרגיש או חווה בצורה ישירה. אבל מקובל הוא אדם שנמצא בהשגה. כלומר הוא חי בתוך מציאות רוחנית שדרכה הוא רואה ומרגיש את הדברים אחרת. מבחינתו אין שום מעבָר ביציאה מהחיים הגופניים, המוגבלים בתפיסה של זמן ומקום אל הכניסה לחיים רוחניים, נצחיים. כי את החיים הרוחניים הוא כבר מרגיש בעודו חי בעולם הזה בגוף הגשמי. לכן עבורו אין זה נקרא להיפטר ממשהו, ולהיכנס למימד אחר. הוא כבר נמצא במימד האחר לפני שהוא נפטר מהגוף.
דידי מנוסי: אדם שקרוב אליך נפשית והולך לעולמו, גורם לך קרע?
רב: ודאי שזה גורם לי קרע, בהחלט כן.
דידי מנוסי: מדוע?
רב: כי בכל זאת כשהוא מת אני מפסיק להרגיש אותו בכמה מהחושים שלי. אני לא יכול להתקשר איתו בצורה פיזית, כלומר הקשר הגופני נעלם. אין להתעלם מכך שיש קשר גופני, ויש קשר רוחני, והגם שהרוחני הוא עמוק ופנימי יותר, עדיין אי אפשר להתעלם ולבטל את החוויות שאדם חווה בחמשת החושים הגופניים.
דידי מנוסי: אתה אומר אני הפסדתי במותו, ולא המת הוא שהפסיד. אני יכול להגיד שאתה אגואיסט.
רב: כולנו אגואיסטים. שאלת עלי, אז אני משיב על עצמי. לגבי מה שהמת הפסיד או לא הפסיד, זה כבר בהתאם לדרך שעשה במשך חייו, כלומר אם נכנס לחיים רוחניים או לא. כלומר, השאלה היא האם הוא חי רק את חייו הגשמיים או שניסה להרים את הראש ולהתעלות מעליהם, ולגלות את מהות קיומו בעולם. כל חיינו הם הזדמנות להיכנס לעולם עליון יותר, להכיר אותו, לדעת אותו ולחיות בו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין "מקרה"
|
|
|
|
|
|
|
דידי מנוסי: מי שמתעלה לעולם עליון, למציאות עליונה, הופך לאדם מאושר יותר?
רב: אדם מתחיל לראות מהיכן בא הטבע שלו, הוא מתחיל לראות איך פועלים עליו הכוחות, ובעקבות זאת הוא מתחיל לגלות איך יוכל להיכנס לתהליך, ולהיות בדרגת אדם ולא בדרגת חי.
דידי מנוסי: אני שואל, כי הבן שלי מאמין שלכל דבר יש סיבה. הוא מאמין שיש סיבה לזה ששברתי את הרגל.
רב: ודאי.
דידי מנוסי: הסיבה היא שרגלי נתקלו זו בזו, נפלתי, ונשברה לי הרגל.
רב: אתה צודק. אבל מדוע הרגליים שלך נתקלו פתאום זו בזו?
דידי מנוסי: זאת השאלה: האם אנחנו חיים בעולם, וכל אחד מקבל את מה שמגיע לו בלי שום קשר למה שהוא עושה, או האם כל אחד משיג בכוחות עצמו את מה שקורה לו. זאת אומרת, השאלה היא כזו, אם אנחנו מסכימים ש"הכול צפוי והרשות נתונה", האם "הרשות הנתונה" יותר חזקה מ"הכול צפוי"?
רב: תלוי במה. יש חוקיות, ומובן שדבר לא קורה סתם. אין "מקרה" שרגל אחת נתקלה בשנייה, ואני לא מדבר איתך כרגע כמקובל, אלא כאיש מדע. ככל שמעמיקים בחקר הטבע, מתגלה עד כמה המדעים כולם, האקולוגיה, הפסיכולוגיה, מדעי החברה, הפיזיקה ואחרים, קשורים זה בזה. אין דבר שקורה סתם כך.
דידי מנוסי: אז במה תועיל לי החוקיות, אם הכול צפוי, ואין לי שליטה על זה?
רב: כאן באה השאלה, האם אני חיה כה קטנה, שחיה חיים גופניים בלבד? שמופעלת על ידי הורמונים, ועל ידי האינפורמציה הפנימית שבה בלבד, ודבר ממה שאעשה לא יהיה מעצמי, כלומר מתוך דחף פנימי חופשי? הרי נולדתי כשכל המטען הגנטי כבר נמצא בי. ואז אני מתפתח וגדל בתוך חברה שמטמיעה ומחדירה בי חינוך וערכים. האדם הוא כמו עיסת בצק שהאופה לש ומכניס לתנור, והוא יוצא לעולם כמו כיכר לחם אפויה היטב. בכל דבר שינהג ויעשה במהלך חייו הוא נוהג לפי מה שמזדמן לו בדרך. האם יש כאן בחירה חופשית? ואם אין בחירה, אם כל החיים כבר קבועים מראש, האם "הרשות נתונה" או לא? חכמת הקבלה מלמדת שישנה רשות לאדם, אבל רשות לדבר אחד בלבד - להתעלות בידיעה, במחקר, ובהכרה של אותה מציאות-על, שממנה הוא מופעל. אדם שמגלה את המציאות העליונה יודע איך לקבל את המציאות ולהתמודד עימה, ולא להיות מופעל כבובה על חוטים.
דידי מנוסי: אם מצד אחד מהלכיי צפויים כאילו הייתי בובה על חוטים, ומצד שני, אני יכול להפעיל את החוטים בעצמי, יש כאן סתירה.
רב: זה לא סותר. כי בזה שאתה מתחיל לגלות איך מפעילים אותך, אתה מתחיל גם לגלות איך להפעיל את עצמך. ואז כשם שקודם הפעילו אותך, אתה עכשיו מפעיל את עצמך בהסכמה. ומתוך ההסכמה עם הכוח העליון אתה מתחיל לגלות את "מחשבת הבריאה". למה בכלל קיים העולם הזה, למה קיים העולם הרוחני, גלגולי נשמות ועוד. אתה יוצא למימד שבו אתה השולט, יחד עם הכוח העליון.
דידי מנוסי: הרב לייטמן, חבל שלא נפגשנו לפני ששכבתי בבית חולים, אז היה לי זמן לחשוב ולגלות את הסיבות למה שקורה.
רב: גם הפגישה שלנו לא מקרית. יש לך מספיק זמן לגלות את הכול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הדיאלוג בין דידי מנוסי לרב לייטמן לקוח מתוך ספר חדש: "מפגשים עם הקבלה" ובו אמנים מתחומים שונים משוחחים עם הרב לייטמן. ערב השקה חגיגי יתקיים ביום שני, 17.3, בת"א בהשתתפות גיל קופטש, ארכדי דוכין ועוד.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | בני ברוך היא אקדמיה לחכמת הקבלה הפועלת ללא כוונת רווח, שהוקמה ע"י הרב ד"ר מיכאל לייטמן. www.kab.co.il | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
