 |
/images/archive/gallery/678/316.jpg קופצת ראש. צילום אילוסטרציה.
fatal Cleopatra, Flickr  |
|
|
|
|
|
|
| יש רגעים שאני נופלת לפחד שמא כל העולם צודק, ורק לי אין פנסיה, משכורת בטוחה או ידיעה איפה בדיוק אהיה בשנה הבאה. מיכל גזית בחרה בחיים של אי ודאות אחרי שהיא הבינה שהוודאות פשוט גומרת לה את החיים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מרגע שעמדתי על דעתי, הבנתי שהוודאות גומרת לי את ההתרגשות, את היצירה. החיים שלי הם כאלה שיש לי מושג מה יהיה מחר ומה יהיה בעוד חודש. אני מכירה את היצירה שלי, את היחסים סביבי, אבל בתוך כל המוכר, הכל יכול להיות גם אחרת לגמרי בכל רגע.
מהסיבה הזו עבדתי רק תקופות קצרות במקום עבודה קבוע וידוע, נחנקתי שם, וחזרתי לחיי החופש העמוסים שלי. החיים שלי מלאי מסגרות, אבל המחויבות שלי בתוכן היא להיות בהתרגשות מתמדת, ביצירה תמידית כאילו אין מחר, כאילו לא היה אתמול.
כל מערכת יחסים, אתגר חדש, כל יום שמתחיל, מלווים בהתרגשות שיש לה לפעמים סימפטומים שמאוד דומים לפחד. ההתמודדות הזו עם הבלתי מוכר, עם הלא נודע כל כך מפחידה את רוב האנשים, שהם יעדיפו להישאר במסגרות שכבר מזמן לא טובות להם, לא מחיות אותם, אבל הן לפחות מוכרות. עד שמפטרים אותם, מתגרשים מהם, עוזבים אותם, והם נופלים בעל כורחם לחיי אי הוודאות. לפעמים, הם מנצלים את ההזדמנות כדי
ליצור תנופה ולעיתים קרובות יותר, אובדים בכאוס של התמוטטות המוגדר.
אנשים מעדיפים לחיות בקו ישר, כזה שניתן לראות בו את קו האופק. יש הרבה יתרונות בחיים האלה, והמשמעותי שבהם הוא שזו הנורמה, ככה כולם עושים, ולשם כולם מנסים ליישר אותך.
המסלול שלי הוא ספירלה, טיפוס כלפי מעלה, אל אתגרים וגירויים חדשים, אל אתרים לא נודעים. וגם בספירלה יש את האזורים הנמוכים יותר, שמאפשרים לצבור תנופה ותאוצה, לקראת הפסגה הבאה.
כדי לבחור בחיי ספירלה, יש כלי אחד חיוני ועוד כמה כלי רשות. הכלי הזה הוא אמונה, היכולת לסמוך. מדובר בכלי רב עוצמה, אבל חייבים להאמין בו, לסמוך עליו. לדעת שכשאת קשובה למצפן הפנימי, הדרך נפרשת בכל רגע מחדש, והעולם כולו מתגייס לטובתך. כשאת באה באהבה למה שנמצא בתוכך והחוצה, החיים אוהבים אותך. ומסלול האמונה הזה צומח גם הוא כמו ספירלה, כל פעם קצת יותר גבוה, נוגע באלוהים ומגלה שיש מעגל שמטפס גבוה עוד יותר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
קפצתי עוד שלושה סיבובים בספירלה
|
|
|
 |
|
|
|
בתחילת דרכי סמכתי בעיקר על עצמי. תמיד ידעתי שאני ממוזלת, והחיים היו נפלאים. גדלתי, התעצמתי, כבשתי עוד אתגרים, אבל ייחסתי הכל לעצמי, למזלי הטוב. בהדרגה הבנתי שישנם מקומות, בעיקר רגשיים, שאני לא הולכת בהם עד הסוף כי הכוח שלי הוא בלשמור שליטה, לתמרן במצבים כרצוני. ואז העזתי לסמוך על עצמי מספיק, בשביל לסמוך קצת יותר גם על האחרים, וקפצתי עוד שלושה סיבובים בספירלה, מאפשרת לאנשים להיכנס למקומות יותר עמוקים, בי ואיתי ולסמוך על המעגלים הגדלים והולכים של אהבה שיצרתי סביבי.
השלב הבא היה להודות על מזלי הטוב. להבין שמישהו שם למעלה אחראי עליו. מישהו שאוהב אנשים שהולכים עם האמת שלהם ועוזר להם בכל בקשה.
אלוהים, אלוהימה, מלאכים, כוחות עליונים, לא יודעת מי הוא או הם, אבל אני יודעת שהם שם. למדתי לדבר איתם, להזמין את עזרתם ואת הכוונתם והם באים, עם כל האהבה, ומכוונים אותי. הם תמיד היו שם, רק שלא ידעתי לסמוך עליהם מספיק כדי לשחרר את השליטה עוד קצת, כדי לתת להם להוביל אותי.
אני כבר מכירה היטב את הרגעים לפני סדנה, ייעוץ, כתבה, ציור, טיול, התחלה חדשה, איש חדש, אישה חדשה. רגעי פחד שבהם עולים הקולות שאומרים: את לא מכירה כלום, אין לך שם שום שליטה, אין לך מושג מה הולך לקרות בחדש הזה. אני מדליקה נרות, מתפללת, מזמינה את כוחות האהבה סביבי, מודה להם על הקיים ומבקשת את עזרתם, והם תמיד שם.
אני נוכחת ברגעי ההתחדשות האלה, ועולים ממני דברים שלא ידעתי שאני יודעת, שהם לא לגמרי שלי, כי הם מגיעים גם ממקומות אחרים. אבל כשאני סומכת, הם תמיד שם, אף פעם לא מאכזבים. כשאני פוחדת, אני עוברת להיגיון, לניסיון לשלוט על הדברים ולכוון אותם, ואז אני לבד, ולפעמים זה מצליח ולפעמים לא.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש רגעים שאני שוכחת
|
|
|
|
|
|
|
יש רגעים שאני שוכחת. רגעים שאני נופלת לפחד שמא כל העולם צודק, ולי אין פנסיה, משכורת בטוחה או ידיעה איפה בדיוק אהיה בשנה הבאה. ברגעים הנמוכים קיים פיתוי שמישהו ישלם לי את המשכורת, תרתי משמע, ואני בתמורה אעשה מה שצריך ונכון. רוצה את הוודאות המפנקת והנוקשה, של הידיעה שהחיים הם כאלה וכאלה, וזהו, יש סדר לדברים, כך כולם נוהגים, אז כך נכון.
לאחרונה היו לי כמה רגעים כאלה. השד שבתוכי רוצה התחדשות, רוצה הלאה, וכשהוא עולה, אני יודעת שהוא ייקח שוב למחוזות לא נודעים.
אלה הרגעים בהם עולים הפחדים, ולתוך הוואקום הפנימי הזה פולש שאר העולם ההגיוני שמתגייס כקול אחד להגיד לי להשתלב במשבצות הידועות. ואני כותבת את הדברים האלה, ומבינה שוב, שאין ברירה אלא לסמוך, לאסוף את כל הכוחות והידע בכדי להקשיב לבטן, ומצד שני, לוותר על השליטה והאחיזה, ופשוט לקפוץ שוב, למעלה. כי אחרת, זו לא תהיה אני.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מנחת סדנאות 'דרך האמן' לפיתוח וביטוי היצירתיות, עיתונאית ויועצת פסיכו אסטרולוגית.
| | | | |
|
|
|
|
|
|
|
