 |
/images/archive/gallery/177/055.jpg מאסטר דוגן.
 |
|
|
|
|
|
|
| המאסטר המהולל דוגן מסביר איך מתרגלים מדיטציית זן. קלאסיקה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אייהיי דוגן הוא ממורי הזן הגדולים בכל הזמנים. הוא נולד ב-1200 לספירה, ועטה את גלימות הנזירות כבר בגיל 13. לאחר שהרגיש כי במולדתו אין מלמדים את תורתו של הבודהא לאשורה, הוא עזב את יפן והרחיק עד לסין כדי למצוא את הדהרמה האמיתית. אחרי שהוא מצא אותה וגם למד אותה הוא חזר ליפן כשבפיו
הבשורה כי הביא עימו את "הבודהיזם האמיתי". הוא לימד והנהיג מנזרים שונים עד מותו בשנת 1253 ונחשב למעשה למי שייסד את זרם הסוטו זן היפני.
בשנת 1243, במנזר יושימיין, נשא אייהיי דוגן את הדרשה הבאה לפני חבריו הנזירים. הוא ניסה ללמד אותם איך לתרגל זאזן. הנה דרשתו:
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זָאזֶנְגִי: כללים לזאזן
|
|
|
 |
|
|
|
תרגול זן הוא זאזן. בשביל זאזן מתאים מקום שקט. פרוס מחצלת עבה. אל תיתן לרוח או לעשן, לגשם או לטל להיכנס. הגן על המקום שבו אתה מייצב את גופך והחזק אותו. בעבר היו כאלה שנהגו לשבת על מושב יהלום או על אבן שטוחה המכוסה שכבת עשב עבה.
יום ולילה, על מקום הישיבה לא להיות חשוך; עליך לשמור אותו חמים בחורף וקריר בקיץ. שים בצד כל התעסקויות ותן לדברים הרבים מספור לנוח. זאזן הוא לא חשיבה על טוב, לא חשיבה על רע. הוא לא התייגעות מודעת. הוא לא חקירה פנימית.
אל תשאף להפוך לבודהא; תן לישיבה או לשכיבה לנשור ממך הלאה. אכול ושתה במידה. היה מודע לחלוף הזמן, ותרגל זאזן כאילו אתה מציל את ראשך משריפה. על הר הוּאָנְגְמָיי האב-הקדמון החמישי העדיף תרגול זאזן על כל דבר אחר.
כאשר אתה יושב, לבש קשאיה והשתמש בכרית עגולה. על הכרית לא להיות מונחת לגמרי תחת הרגליים, אלא תחת האחוריים בלבד. כך הרגליים השלובות נחות על המחצלת ועצם הזנב נתמכת על ידי הכרית. זו הדרך בה עשו זאת כל הבודהות והאבות-הקדמונים של הזן.
שב בתנוחת חצי-לוטוס או בתנוחת לוטוס מלאה. לצורך תנוחת הלוטוס המלאה הנח את כף הרגל הימנית על הירך השמאלית ואת כף הרגל השמאלית על הירך הימנית. על הבהונות להתמקם לאורך הירך, ולא לבלוט החוצה ממנה. לצורך תנוחת חצי הלוטוס, פשוט שים את כף הרגל השמאלית על ירך ימין.
שחרר את גלימותיך וסדר אותן. הנח את כף היד הימנית על הרגל השמאלית ואת כף היד השמאלית על כף היד הימנית, כאשר קצוות האגודלים נוגעים בעדינות זה בזה. כאשר הידיים כך, שים אותן לצדי הגוף כך שהאגודלים המשיקים ממוקמים לצד הטבור.
ישר את הגוף ושב זקוף. אל תישען לשמאל או לימין, אל תתכופף קדימה או אחורה. על האוזניים שלך להיות ישר מעל לכתפיך, ועל אפך להיות ישר מעל לטבורך.
הנח את לשונך על גג הפה, ונשום דרך האף. על השפתיים והשיניים להיות סגורות. על העיניים להיות פתוחות, לא פעורות מדי ולא מצומצמות מדי. אחרי שמיקמת כך את ההכרה ואת הגוף, קח נשימה עמוקה ונשוף הכל החוצה.
שב ביציבות ובמודעות וחשוב אי-חשיבה. איך לחשוב אי-חשיבה? איחשיבה. זה לב לבו של הזאזן.
זאזן אינו ללמוד להתרכז. זהו שער הדהרמה לקלילות ואושר גדולים. זהו תרגול מואר טהור.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוקיי, אבל מה בעצם עושים?
|
|
|
|
|
|
|
טקסט יפהפה, אך אחרי קריאתו ייתכן ונרגיש מעט מרומים. כל זה טוב ויפה, נאמר לעצמנו, "אבל בעצם מה עושים? במילים אחרות, למה התכוון דוגן כשדיבר על חשיבת אי-חשיבה? ככל הנראה לא על ריכוז. אז על מה כן? מהי חשיבת אי-חשיבה?
הקויו תאיזן מאיצומי (Hakuyu Taizan Maezumi), מגדולי מורי הזן של המאה העשרים, מפרש: "מושג כמו אי-חשיבה אפשר לפרש לכל מיני כיוונים, אבל אנחנו יכולים פשוט להבין מזה שעלינו להפסיק להיאחז במחשבות, ופשוט לשבת. המצב הבלתי-מותנה הזה הוא מצב של אי-חשיבה".
משמעות הדבר אם כן היא לא לדחוק או לדחות בכוח את המחשבות. פעולה כזו היא הרי עניין של ריכוז, ואת זה דוגן פסל מפורשות. עלינו לתת למחשבות (או לכל דבר אחר) לעלות כרצונן, ורק להשגיח שלא "לאחוז אותן", שכן זה הרי מה שכל כך קשה בניסיון שלנו להישאר בהווה: לא "לקפוץ" על כל מחשבה שעולה בנו, ללמוד להביט במחשבות "מבחוץ", כאילו הן צלילים שנשמעים באוזנינו או כאב שאנחנו מרגישים בברכיים הדואבות שלנו (למרות שגם באלה אפשר בקלות "לאחוז").
הקושי הגדול בהתייחסות למחשבות באופן הזה הוא שהן "דביקות" הרבה יותר. בעוד כל צליל נתפס כמתרחש מחוץ לנו, והכאב הרי הוא "שם ברגל", המחשבות נובעות, לכאורה, מעצמנו, ממש מאיתנו. על כן רק תעלה בנו מחשבה ומיד אנחנו מזדהים איתה, "אוחזים" בה ו"חושבים" אותה - מתחילים לספר לעצמנו, למשל, מה עלינו לעשות מחר או מה רצינו להספיק אתמול. המדיטציה שדוגן מכוון אליה, על פי פרשנות זו, מכוונת כשלב ראשון ללמד אותנו להתייחס גם אל המחשבות כעוד תופעה במניין התופעות. להביט בהן מבחוץ: עולות, חיות את חייהן הקצרים, ואז פגות.
המצב הבלתי-מותנה שמאיצומי מדבר עליו הוא מצב שבו הכרתנו ערה לכל המתרחש, אך פאסיבית ומרוחקת ממנו. ההכרה עושה רק את מלאכתה הראשונית ביותר: הכרה. היא עדה לכל דבר שקורה, אך לא מעורבת בו. ולא רק זאת: יש מודעות אפילו למודעות עצמה, וגם למודעות אין היצמדות. האם לכך התכוון דוגן? האם מצב כזה כלל ייתכן? מה אתם חושבים?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
התרגום נעשה מתוך התרגום האנגלי של Dan Welch ו- Kazuaki Tanahashi, מתוך הספר "The Art of Just Sitting" בעריכת John Daido Loori. תרגום: תומר פרסיקו
המאמר פורסם לראשונה ב-2 במרץ 2006
| | | | | |
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | הזמנים חולפים אבל האמיתות נצחיות: מאמרים נבחרים שכיכבו בערוץ הניו אייג' והיכו גלים. או במילים אחרות: מאמרים ששווה לקרוא שוב | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
