להישאר על הסוס עוד עונה

ההתיישבות בצפון מדינת מונטנה החלה בתפישה מוטעית שגבלה בשקר מכוון: אדמה חינם, שדי בה להאכיל את משפחתך! אבל האדמה לא הייתה ממש חינם, והיא הייתה רחוקה מלהספיק.

חלוקת אדמות המדינה לנחלות חקלאיות עצמאיות מוסדה בחוק ב-1862. המטרה הייתה לעודד התיישבות באזורי הפריפריה שממערב לנהר מיסיסיפי, שבו היו רוב עתודות הקרקע הפנויות. כל מי שחפץ בנחלה שתירשם על שמו, היה יכול לבחור חלקה של כ-650 דונמים, לבנות עליה בית ולשתול או לזרוע בה גידולים. אחרי חמש שנים רצופות שבהן ישב במקום ועיבד את הקרקע - היא נרשמה על שמו.

בשטחים הנרחבים שעל גבול קנדה, שבהם קמה לימים מדינת מונטנה, היו הזדמנויות כאלה לרוב. מדרום לגבול, על פני שליש ממונטנה של היום, נמתחת רצועה ברוחב של כ-160 קילומטרים מערבה עד לחזית הרי הרוקי. שטחה הכולל של הרצועה, שרובה מישורים שחונים למחצה המכוסים בערבות עשב ולענה, גדול פי חמישה לערך משטח מדינת ישראל. 

במאה ה-19 הייתה ממשלת ארצות הברית מעוניינת ששטחים אלה יאוכלסו על ידי מתיישבים לבנים, כדי שלא יעלה על דעתם של העמים הילידיים לדרוש אותם לעצמם על פי חוק. בוני מסילת הרכבת גרייט נורתרן (Great Northern) רצו גם הם בתושבים, אשר ימלאו את קרונות המטען שלהם באספקה ותוצרת חקלאית. יחדיו הם פרסמו את מעלות המקום.

עם הזמן הלכו וחיברו בין הקהילות הללו כבישים. המכלול הזה של נופים, כבישים, מסילות ועיירות נודע בשם "היי-ליין" (Hi-Line, הקו הגבוה). נופי ההיי-ליין אינם ההרים הציוריים של מונטנה, כפי שהיא נראית בפרסומות של מרלבורו או בעלונים של אתרי הסקי. יופיו המישורי והמאופק של האזור אינו מתאים לכל אחד, אך יש במראות שלו ובאנשים החיים בו כוח דרמטי משלהם.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון ינואר 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף