חם, מתחמם, לוהט!

אמנם אירועים של מזג אוויר קיצוני בישראל אינם דומים בעוצמתם לשיטפונות האדירים, להוריקנים, לסופות הטורנדו הסוערות ולגשמי המונסון הסוחפים שמתחוללים ברחבי העולם, אך גם הם תולדה של תהליכים המתרחשים במערכות האקלים שמשפיעות על כל כדור הארץ.

"בשנים האחרונות ניכרת בארץ עלייה במספר הימים שבהם הטמפרטורות הן קיצוניות וגבוהות במיוחד," אומרת פרופ' הדס סערוני, חוקרת אקלים בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב. "התופעה בולטת בכל חלקי הארץ, ומובהקת במיוחד בחודשים החמים יוני-אוקטובר, שבמהלכם לא רק הימים אלא גם הלילות חמים וקשים, בעיקר באזור מישור החוף." לתלונות הגוברות שלנו על תחושת האי-נוחות הפיזית בימי הקיץ הארוך יש אפוא סיבה מוצדקת.

"גל חום מוגדר כאירוע שבו הטמפרטורות הגבוהות נמשכות לאורך כמה יממות. רצף כזה לא היה בעבר. אנו עדים לכך שהרצפים של גלי החום הולכים ומתארכים," מסבירה סערוני ומציינת כי בעשורים האחרונים יש עלייה של יותר מ-20 אחוזים במספר היממות החמות ברוב חלקי הארץ. הנתונים מלמדים כי בין שנת 1975 ל-1992 הייתה רק יממה אחת כזאת באזור תל אביב, ואילו בשנים 2010-1992 היו יותר מ-20 מקרים שבהם נמשכו גלי החום שלושה עד ארבעה ימים ברציפות. לדברי סערוני, הטמפרטורה בקיץ שלנו אף עלתה בממוצע של חצי מעלה לעשר שנים - נתון הגבוה פי שניים משיעור ההתחממות העולמית.

גלי חום אינם מתרחשים רק בקיץ. בעונות המעבר אירועי שרב שבהם הטמפרטורה גבוהה (יותר מ-33 מעלות ביום) והלחות היחסית נמוכה, שכיחים, אך הם לרוב קצרים יחסית. בקיץ גלי החום נוטים להיות ארוכים יותר ומלווים בלחות גבוהה מהממוצע, בעיקר במישור החוף - מצב אומלל המוגדר על ידי החזאים מזג אוויר הביל. סערוני משוכנעת שהסיבה לאירועי הטמפרטורה הקיצוניים ולרצף גלי החום נעוצה בהתחממות העולמית ובהתחממות שבאזורנו.

אנו סובלים לא רק מהטמפרטורות הגבוהות. החום והיובש בשילוב עם ההשפעה הגוברת של פעילות האדם גורמים לאירועים קשים של סופות אבק ושריפות טבעיות. "ב-50 השנים האחרונות יש עלייה בכמות סופות האבק באזור תל אביב," אומר פרופ' פנחס אלפרט, ראש בית הספר ללימודי סביבה והחוג לגיאופיזיקה ולמדעים אטמוספיריים ופלנטריים באוניברסיטת תל אביב. "זו מגמה שכנראה תגבר בעתיד, והיא תוצאה ישירה של התחממות כדור הארץ ופליטת גזי החממה ושל פעילות האדם המוגברת בשטחי מקורות האבק, כמו למשל בשטחי החול בנגב."

אף שיש חשד למספר לא מבוטל של הצתות יזומות, ורבות כבר נאמר על מערך הכיבוי בישראל, אלפרט מזהיר כי תדירות פריצת השריפות הטבעיות רק תגדל, כפי שקורה במקומות אחרים בעולם, דוגמת קליפורניה. לדבריו, הגורמים העיקריים התורמים להגברה בשריפות הם טמפרטורות גבוהות יותר ופרקי יובש ארוכים יותר, ואלה חזויים לעשרות השנים הקרובות. גורם מקומי נוסף הוא רוחות מזרחיות חזקות, המלבות את האש בעיקר כשהן באות אחרי תקופת יובש ארוכה, כפי שקרה בשריפה בכרמל בדצמבר 2010.

ישראל שוכנת על סף המדבר, בין אזור ממוזג-חם לאזור מדברי, ולכן משטר הגשמים השנתי בה מאופיין בתנודות גדולות מאוד. אם נדמה לנו שהחורף האחרון היה קיצוני בכמות הממטרים, אלפרט מציין שהוא היה גשום רק מעט מעל לממוצע. לדבריו, דווקא סדרת השנים השחונות שקדמה לו היא ביטוי למזג אוויר קיצוני.

"אנו רואים בבירור כי ב-35 השנים האחרונות קיימת מגמת הפחתה בכמות המשקעים השנתית ברוב חלקי הארץ," אומרת סערוני, "אך היא מובהקת סטטיסטית רק באזורים היבשים, כמו דרום הנגב, הערבה ואזור ים המלח." לדבריה, העונה שבה יש הפחתה ברורה בכמות הגשם באזורים נרחבים בישראל היא האביב, כלומר, בחודשים מארס ואפריל. בסתיו קיימת מגמת הפחתה זעירה ובלתי מובהקת. "אנו גם רואים כי במהלך 35 השנים האחרונות התקצרה עונת הגשמים בממוצע ב-12 ימים - עובדה מדאיגה, שמשמעה, בין השאר, כי החקלאים לא יכולים לסמוך עוד על גשמי הסתיו והאביב ונאלצים להאריך את עונת ההשקיה."

שיטפונות החורף האחרון וודאי תרמו לתחושה שהיה זה חורף קשה.

אך למרות ההתרשמות הרווחת, אומרת פרופ' אפרת מורין מהחוג לגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית, מומחית לשיטפונות וחוקרת בתחום ההידרו-מטאורולוגיה, אין עלייה ברורה ומובהקת בכמות השיטפונות ובעוצמתם. "נכון שכמעט מדי שנה יש אירוע אחד או שניים של שיטפון חריג באזור ים המלח, הנגב והערבה, לדוגמה השיטפון בנחל קומראן במאי 2007 והשיטפונות בינואר 2010 בנחלי הנגב והערבה, אך יש גם שנים שבהן אין שיטפונות גדולים כלל."

באזורים הלחים יותר של הארץ, מוסיפה מורין, "אנו עדים מפעם לפעם לשיטפונות, כמו השיטפון שהיה באזור ואדי ערה באפריל 2006 או אירועי שיטפון באזור רמת מנשה בשנים האחרונות, אבל הם מתרחשים בתדירות נמוכה יותר מאשר בנגב." עם זאת, באזורים עירוניים, שבהם החלחול מצומצם בשל הבינוי המסיבי ומערכות הניקוז מוגבלות ביכולתן לסלק את מי הגשמים המצטברים, הפוטנציאל להצפות כמו אלה שהתרחשו בחורף האחרון בכמה מקומות בגוש דן גובר, לדברי מורין, גם באירועי גשם שלא היו גורמים הצפות בפני שטח לא בנויים.

גם אם כמויות הגשמים לא מרשימות את המומחים, ייתכן שסערות החורף שחווינו מסמנות מגמה. "יש כמה אינדיקציות שמצביעות על שכיחות גבוהה יותר של רוחות חזקות או סערות בעונת החורף בארץ, במיוחד באזור החוף והים, אך הנושא טרם נחקר באופן סיסטמתי," אומר אלפרט. לדבריו, קיימות עבודות ראשונות המדברות גם על עלייה בשכיחותן של סופות רעמים וברקים. לפי המודלים, תופעות של סופות רוח וגשם חזקות וכן סופות רעמים וברקים יהיו שכיחות פחות בעתיד, אך כשהן תופענה - הן תהיינה חזקות מאוד. "זו גם ההשערה לגבי ברד," אומר אלפרט. "שכיחות הופעתו תרד, אך כאשר הוא ירד, הוא יהיה כבד וחזק יותר."

ומה אפשר לבשר לחקלאים המודאגים מאירועי קרה? סערוני אומרת כי "ניכרת ירידה במספר הלילות הקרים כנגזרת של מגמת ההתחממות הכללית, אך עדיין נצפים לילות קרים ואירועי קרה ברוב חלקי הארץ." לילות כאלה רבו בתפר שבין שנות השמונים לשנות התשעים, במיוחד בחורף 1989-1988, שבו נגרמו נזקים קשים לחקלאות עקב קור יבש, ללא גשם, וכן בחורף
1992-1991, שהיה קר וגשום מאוד. "לאחר ירידה משמעותית במספר הלילות הקרים בסוף שנות התשעים ובשנות האלפיים הראשונות," מציינת סערוני, "חזרו אירועי הקרה, כאשר חורף 2008-2007 היה קר ויבש במידה ניכרת, עם אירוע קרה קיצוני ביותר שהתרחש בינואר 2008." עם זאת, לדבריה, בניגוד לקיץ, שבו מגמת העלייה במספר הימים החמים היא עקבית, מגמת הירידה במספר הלילות הקרים אינה עקבית."

אלפרט מאשר כי הדאגה העיקרית היא מההתחממות שאנו חשים על בשרנו. "אירועי קיצון היו ויהיו תמיד. אמנם קשה לחזות אותם לטווחים הקצרים, אך עם זאת, המודלים מצביעים על המשך מגמת ההתחממות וההתייבשות של אזורנו כפונקציה של אפקט החממה."

לקריאת כל התגובות ברצף