לרחף על פני הדיונות

את השיעור הראשון שלי בפיזיקה של החוליות (דיונות) קיבלתי ב-1998, כאשר יצאתי עם משלחת אל לב הסהרה. כדי לערוך צילומי אוויר בחבל הארץ הנידח הזה למדתי להטיס מצנח רחיפה ממונע, אחד מכלי הטיס הקלים והאיטיים בעולם - משקלו מעט פחות מ-45 קילוגרמים, מהירות הטיסה המרבית שלו כ-50 קילומטרים לשעה ואין לו גלגלים. 

לקראת המשימה רכשתי מיומנויות חדשות בהטסה והנחתה של מצנח רחיפה, אבל הייתה מיומנות אחת שלא שיערתי שאזדקק לה כדי לשרוד בסהרה: קריאה בחולות. ממש כשם שימאים צופים בגלים כדי לזהות סערה פתאומית, היה עליי ללמוד לזהות את זרמי האוויר הבלתי נראים היוצרים את החוליות. רגע של היסח הדעת היה עלול לעלות לי בהיסחפות לתוך מערבולת אוויר או גרוע מזה – לזרם יורד קטלני.

 

בסרטון: הצלם ג'ורג' סטיינמץ מרחף מעל מדבריות העולם

חשבתי שיהיה מעניין לצלם מלמעלה את הברחנים, חוליות בצורת חצי סהר. גייסתי שותף למסע, אלן ארנו הצרפתי, אלוף עולם בהטסת מצנחי רחיפה ממונעים. סמכתי עליו שיעזור לי לטוס בבטחה. ארבעה ימים נדרשו לנו כדי להגיע אל הברחנים בנסיעה צפונה ברכב שטח מבירת צ'אד, נג'מנה
(N’Djamena). החול המרכיב את החוליות הללו הגיע לכאן אף הוא ממרחקים, כאשר נדד מערבה ממצרים וסודאן. ניווטנו את דרכנו בעזרת מפה צרפתית ישנה, שבה סומנו החוליות כשורות של סוגריים ימניים הפונים אל כיוון הרוח.

לא היה לי מושג אילו קשיים אדירים צפויים לנו. מנגד, לא שיערתי את עוצמת כוח הפיתוי של החוליות. מרגע שהתחלתי לטוס במדבר נשביתי בקסמו ונשאבתי אל פרויקט שנמשך 15 שנים, שבמרוצתן צילמתי את המדבריות הקיצוניים ביותר בעולם.

פיתחתי כמה כללים פשוטים. החוליות הקטנות ביותר הן המושפעות ביותר מהרוח, ולכן התצורה שלהן מלמדת לאיזה כיוון היא נושבת. אם ניתן - רצוי לנחות בצדה שטוף השמש של החולית, משום שבצד המוצל יש בדרך כלל משבים יורדים אשר מקשים על צניחה רכה, והנחיתה בהם דומה לנפילה, כמו של אבן. בטוח יותר לטוס מעל חול לבן מאשר מעל חול כהה, היות שחולות כהים סופגים את החום ולאחר מכן פולטים אותו בצורת בועות גדולות של אוויר חם. כאשר רואים חול שניתז מפסגות הדיונות, כדאי לחזור אל פני הקרקע. ואחרון חביב, תמיד עדיף להיות על האדמה ולהשתוקק לרחף בשמים מאשר להיות בשמים ולייחל לשוב אל האדמה.


הכתבה המלאה פורסמה בגיליון נובמבר 2012 של מגזין נשיונל ג'יאוגרפיק

לקריאת כל התגובות ברצף